Sunday, 8 January 2012

My Sherlock

"'The division seems rather unfair' I remarked. 'You have done all the work in this business. I get a wife out of it, Jones gets the credit, pray what remains for you?' 'For me,' said Sherlock Holmes, 'There still remains the cocaine-bottle.' and he stretched his long white hand for it."  Sign of Four

Sherlock Holmes was always a popular guy, but recently, probably mainly due to the wonderful television series and perhaps thanks to the recent films, there seems to be a fresh wave of a Sherlock revival. I have decided to ride this wave and accordingly accommodate my immense love for the man and his stories. I will definitely write about the new series of Sherlock, and may even dedicate a post to each episode, but I wanted to open this indulging of my Sherlock Holmes passion, with my own point of view about the great detective, and explain why I feel that MY Sherlock is different to his adaptations to the different sizes of the screen, or at least the ones I have seen.

Before I begin I feel I should explain that this is not a complaint, criticism or any kind of disapproval towards any Sherlock Holmes’ on films or TV, many of which I love with almost as much passion as I love the detective himself. The discrepancy of my understanding of Sherlock with the rest of the world, and by world I mean those who adapted him to films and TV, doesn’t mean that some of his adaptations aren’t wonderful.

Sherlock Holmes was my superhero when I was a child. One who puts all the superheroes with super powers to shame. Sherlock solved mysteries and brought justice to the world and London using mainly the power of his mind. He had talents and skills that wowed me more than any ability to fly, move earth or shoot cobwebs from your sleeves. Sherlock’s powers were, and still are, accessible, possible and inspiring, which made them the most super of all powers.

I read Sherlock Holmes as a young child, in Hebrew, and he and his stories were so precious to me that for a very long time I refused to watch any kind of adaptation of his stories or character to films and television. It was a time in my life when adapting books to films was a crime, and adapting Sherlock Holmes was an unforgivable sin. I had a very solid image of my Sherlock an I wasn’t ready for anybody else's view of him. With time, I learned to live with Sherlock Holmes' visual adaptations and even love some of them, but I could never shake a niggling feeling of disappointment I always had at the representation of Sherlock’s character, which was never anything like I imagined. 

I decided to go back and read all his books again, this time in language they were written in. I still haven’t finished them all, but though I have notice a few differences, my main feeling that no one, and by no one I mean his adaptors, understands my Sherlock, remained. 

It is hard for me to tell whether it was because of the Hebrew translation I read, which was meant for youth, or because of my own young and naïve subjectivity, but I was quite taken aback, when I started reading the books in English, by just how detailed and vivid is the description of his drugs habits are in those first books. However, I still feel that in the composite of the stories, the drugs play a relatively minor role in the building of Sherlock’s character. Maybe I am still the naïve girl that can’t accept that her superhero has vices, or maybe my attitude towards drug use is more casual and less alarmed than most, either way, I think that in the adaptations, the ones that chose to refer to it, and in the general Sherlock Holmes discourse, the issue of the drugs has become, like many other things, a bigger deal than it ever was in the books. 

One favourite subtexts, and occasionally simply text, that comes out on many of the adaptations is, of course, the homoerotic or gay implications of the relationship between Holmes and Watson. It’s as if male friendship must have sexual agenda nowadays or it will be considered old fashioned, archaic and in extreme cases even homophobic. It is a new kind of wrong in my opinion when men can’t admire, respect and even love each other without it having to have some kind of sexual hidden or unhidden elements in it. This kind of pressure doesn't seem to be so strong with us womenfolk.

As much as it may disappoint some readers and may come across, once again, as naïve I strongly believe that the story of Watson and Holmes’ relationship, much like the story of Don Quixote and Sancho Panza, has no gay aspect to it. It is simply a story of true friendship love, and as someone who has made a female friend or two, towards whom I feel deep love and connection which are not sexual, yet lasted longer than all other kinds of relationship, the story of friendship is often one I can relate to more than any love story, and it is rarer. This doesn't stop me from enjoying sexual tension between whoever the latest studs, chosen to play Holmes and Watson.

Perhaps the biggest difference in my perception of Sherlock, and the thing that bothers me most about his adaptations, is the portrayal of his personality. Though I think Watson sometimes, but not always, shares the view of the world, and by world I again mean the adapters of Sherlock to the screen, about his difficult nature, I, and I’d like to believe that Sir Arthur Conan Doyle, see things slightly different. 

Anyone who read Sherlock Holmes books knows that his character is constructed over the compound of the fifty six short stories and the four novels. Reading one story, or even one novel, will give you only partial understanding of Holmes’ character and it probably won’t be a very interesting one. It is also common knowledge that the Sherlock Holmes that emerges from the stories is of course the subjective portrayal of him by Doctor John H. Watson.

It is true that characters, of any book, often look different on screen than they did in our imagination when we read them, but Sherlock’s character has had so many screen versions and, according to latest TV Holmes Benedict Camberbatch, is the one character that has been played by the most amount of actors, and yet, I can’t help wonder how is it that my Sherlock is so different from all screen Sherlocks I've seen.

To begin with none of the onscreen Sherlocks look, physically, the way I imagined him. They all, even the great Jeremy Brett, who is definitely the closest in looks, look either far too healthy or much too handsome then my Sherlock. Brett was getting a bit more ill looking as the series progressed, but that was, for me, too little too late. Sherlock Holmes was never a handsome man in my head, and I fell in love with his intellect and charisma over sixty stories and not at first sight, or first read. None of the onscreen Sherlocks, even the quirky looking ones (Tom Baker I'm looking at you), looked like they starved themselves, lost sleep or became ill over a complex problem.

Now that we got the vices, the physicality and the gay issue out of the way, I can address the side of Sherlock Holmes that is most different in my head. With the exception of the Young Sherlock Holmes, most if not all Sherlock Holmes adaptors think his emotional and social skills are not quite as developed as his intellectual ones. Even Young Sherlock Holmes, which definitely presents a less cold Sherlock, simply builds the background which, at least according to the filmmakers, explains his emotional withdrawal. 

Though Watson is suppose to be a bit older, Sherlock always came across to me not just as older, but more mature and calm than Watson. What I see as emotional maturity in Sherlock, interprets, in most adaptations, as emotional inability and coldness. His lack of interest in love is often interpreted as lack of understanding of it, and that he never had any meaningful relationship other than his friendship with Watson seems to mean, to most people, that he is emotionally crippled. 

Irene Adler, aka The Woman, is commonly perceived as Holmes’ only love interest, and tragically an unrequited one. Many see her as “the one that got away” and in some adaptations a crucial shaper of Holmes’ personality and an enhancer to his preferred social isolation. While I don’t think Sherlock was ever in love with Irene Adler, and that she is one of those things that became a lot bigger than her story, I hardly think Sherlock Holmes is as emotionally crippled and as arrogant, rude and offensive as he is often portrayed in his adaptations. Since I don’t think he is emotionally cold, I definitely don’t think he was shaped by some kind of dramatic tragedy from the past.

The world, and you should know what I mean by now when I say world, consider only love for other people, and a need to couple and procreate, as a valid and healthy emotion, and when a person, Sherlock, has no such ambitions or chooses to live a different life, it must mean that there is something emotionally wrong with him and more importantly that he is unhappy.

Nothing can be further from the truth in my opinion. My Sherlock Holmes is an epitome of a balanced personality emotionally and otherwise. I found him very emotional and passionate and even got infected by his emotional passion, only it was not, most of the times, directed at people.  How can he be considered cold when his need to solve crimes and bring justice affects so extremely? Unlike most superheroes, Sherlock has more than just a strong moral core and a sense of duty, I believe Sherlock genuinely and passionately care about justice and his battle against it comes from real horror of evil and refusal to stand by and let it happen. Which is why I also don’t share the view that he is walking a thin a line between good and evil. His logical nature and his ability to reason does not make him, in my view, as capable of crime as he is of solving it. My Sherlock could not have been in any other side, but that of justice, truth and good.

I always got the feeling that even though he admired Moriarty's intellect, he was, at the same time, very scared of him and quite horrified by his evilness. Sherlock always seemed happy, even to Watson, at the thought of bringing peace to himself as well as to the world, by getting rid of Moriarty, and retiring. I never thought Sherlock was worried about the lack of intellectual stimulation and boredom that may be the result of Moriarty’s death.

Sherlock was never quite as rude, offensive, borderline sociopath and sarcastic as many of the adaptations seem to think he was. He could be upfront and blunt, and many people often confuse that with rudeness, but really Sherlock was always following social conducts with patience, at least he was in my books. In A Case of Identity, for example, Sherlock was not only tactful and diplomatic, but rather gallant and sensitive in handling the solution of the problem without causing Miss Sutherland what, in those days, would have been great embarrassment for her, and even in our days, would cause her a bigger heartbreak than the one she faced thinking her fiancé simply jilted her. 

Sherlock understands and respects social conducts more than world gives him credit, and often he is more sensitive to people than Watson or anyone else, and manages to get people to talk him like they wouldn’t talk the police or anyone else.

Many Sherlocks of the screen seem to be quite dismissive, antagonising and patronising toward the police and everyone around him. Detective Lestrade is the one who captured most people’s attention for some reason. Once again I see quite the opposite. Sherlock often turns to the police for help. He lets them take credit for solving cases he did, but more importantly he encourages them to open their minds and to improve they’re methods. With the exception of one detective, who quickly changed his ways once he realised Sherlock wasn’t a threat to his career, I always felt that he and the police and Sherlock had an understanding and worked together, not against each other. Sherlock was always pleasantly impressed and extremely happy when a detective’s report was particularly and thoroughly detailed, or when steps were taken to ensure a crime scene would remain as it was found. I never thought his praises to the police work, or to Watson's attempts were sarcastic. As someone who advocates the science of observation and deduction as he does, and lead a passionate campaign to make it a regular standard of police work, I don’t see that he could be anything but truly excited and happy to see his methods being applied, even if they are not as good as he at it, usually because others are new and untrained in his methods. Just as Sherlock’s character develops through the string of stories, so does the police work and attitude change and grow from story to story and both Sherlock and I as a reader, got happy and excited to see those changes and encourage them.

My Sherlock values and appreciate the people around him who help, often those who no one else gives a damn about, The Baker Street Boys, the servants and general commonwealth, but most of all Sherlock values, above all, his friendship with Watson.

As a young girl I didn’t really understand why Sherlock loves Watson so much. He doesn’t really do much to help bring the solutions, if he does anything at all, and in many of the cases he doesn’t even join Holmes in the most exciting adventures, but rather hear them from him after the act. My childish opinion of Watson didn’t really matter, and it was clear to me even then, that Watson is as necessary for Sherlock as he, I now know, is for the stories, and Sherlock often tells him, and not in a sarcastic way, just how invaluable he is to him. I must point out at this point that I am not a fan of those Holmes adaptations that portray Watson as a complete idiot. I don't think he was and I don't think Sherlock or Doyle ever thought he was. Martin Freeman, without much competition, is one of my favourite onscreen Watson if not THE favourite, and he captures him brilliantly. 

I had a discussion with a friend, also a great fan, who claimed, with reasonable rationalization, that faking your death without telling your best friend about it is a bit manic. I can see how it would be considered manic, selfish and cruel even, but I never did. Leaving aside the fact that Holmes’ resurrection is loaded anyway, since it wasn’t what Conan Doyle had originally planed for him, and I always felt that the resurrected Sherlock was slightly more bitter than before, even in The Hounds of Baskervilles, which was set pre fake death, more because of Doyle’s own resentment towards the hero he couldn’t let go of, than a real Sherlock portrayal, I think that Sherlock’s choice to fake his death and leave Watson in the dark about it, was a bigger sacrifice for him than it ever was to Watson. How painful and difficult must it was for Holmes to give up his only friend, who still had a wife to go back to, so he can protect him, and let him get on with his life without feeling obligated towards him, because Watson’s sense of commitment to Holmes has made his life somewhat erratic and would have put him in danger. This was pure altruism on Sherlock’s part. Knowing the one person who mattered to him is safe, and all else he cares about can be achieved without having to risk him anymore. Yes, it is difficult today to look at such an act without doubting the motives and free of sarcasm.

Phew, I feel a lot better, now that I shared my Sherlock with the world, and by world I mean the blogsphere. Now I can, in good conscious, continue to write about all other Sherlocks that will come my way.   



  1. This is great.
    As someone who read very few of the original stories (about 12 of them), and did so well into my adulthood and well after I've seen more than a share of film and TV adaptation, I find this interesting.
    I wish I knew how I would imagine my Sherlock and if we would have shared a similar vision, had I read it as a kid before I'd seen any of the films.

    I feel because Holmes is such a ridiculously famous and quoted character and because he has been with us for over a century, that adaptors feel the need to, well, adapt him to the everchanging views. To make him relevent still, give a fresh outlook or an edgy twist.
    The stories are quite naive, even when they deal with great evilness and we are so educated on the tradition of Holmes and his way of thinking that nowadays, the stories and their solutions seem predictable (either that or out-of-nowhereish), so an edge is perhaps needed and drug use is a good'n. As is gayness.
    Plus, yeah. Books vs Films. The latter doesn't have the privilege to develop slowly, so if a drug abuse plotline emerges along the way, it's gonna be pretty hard for a scriptwriter to ignore and once it's in there, pretty impossible not to blow out of proportion.

    I also think the homoeroticism rose higher as the characters and portrayers got younger. I think people can imagine two old gentlemen being good friends and spending all their time together, but when it's two dashing fellas (or a dash and a half, depending on the adaptation) is something altogether different.
    Good looking, healthy and young people must procreate and if they don't - something's up (tehe, I said up).

    1. You make a very good point and if course I agree that the work is harder on film adaptation than it would be in a TV series, though a TV series faces some serious challenges when adapting such a famous character, which is one of the main reasons why I love the current one so much, even if the Sherlock character is not my Sherlock.

      I like what you say about adapting Sherlock to the time, I think it is very true, and indeed in many of the adaptation the mystery is secondary in importance to, well... everything else, which is of course a necessary approach for such an adaptation. It is of course quite interesting to see what parts of the story become the centre of each adaptation and how it changes according to time and adaptor.

      Of course the more dashing and young the Sherlocks and Watson are the gayness becomes an absolute must. With that I simply cannot argue! (tehe you said up!)

  2. מקווה שלא אכפת לך שאני מגיבה בעברית. עדיין הקריאה באנגלית קלה לי מהכתיבה.

    גם אני גדלתי על סיפורי הולמס (ואהבתי אותם) ונהנית ותוהה לגבי העיבודים דברים דומים. הרבה מהכתוב מהדהד אצלי מחשבות שלא נוסחו היטב עד עכשיו ועל כן - תודה.

    עם זאת, אני מתלבטת ביני לבין עצמי עד כמה הולמס הספרותי מתנהג באופן שבו הוא מתנהג בגלל מאפיין אישיות ועד כמה הוא פשוט בן תקופתו. בכל זאת עברו בערך מאתיים שנים בין הפרסום הראשון של דויל ובין הולמס שולח האסאמאסים של הביביסי. הקודים החברתיים היו שונים - וגם הרבה יותר נוקשים וזכור לי שלא פעם ווטסון מדווח בזעזוע או באי נוחות על התנהגותו של חברו (או תגובות דומות מהסביבה לדבריו). דברים שעשויים להראות כבוטות ישירה בעיני ישראלי בן המאה העשרים ואחת, היו אולי התנהגות חצופה ואנטי חברתית בעיני אדוני וגבירות אנגליה הויקטוריאנית.
    אבל אולי אני טועה.
    בכל מקרה, נראה שהולמס לא אחיד בהתנהגותו ואת זאת ניתן לייחס למצבי רוח קיצוניים, או לחוסר אחידות של הסופר...

    לדעתי, גם בנושא המראה החיצוני יש עניין של אופנה וטעם המשתנים עם הזמנים. למיטב הבנתי, לפחות בעיני ווטסון, הולמס הוא כן גבר נאה ומרשים. למרות זאת, גם הציפייה שלך לדמות יותר "חולנית" למראה נראית לי הגיונית ותואמת למקור ואני חושבת שהצבע החיוור להחריד של ההולמס הטלווזיוני המודרני אמור להיות איזה שיקוף של אותו הדבר (אבל קשה לי להצטער שהוא נראה כ"כ טוב בלי חולצה :P).

    כך או כך, אני בהחלט מסכימה עם האבחנה בין הולמס הספרותי שיודע לקרוא ולהניע אנשים ובין ההולמס איש הספקטרום האוטיסטי של הביביסי (או הפשוט משוגע של גאי ריצ'י). היה נחמד לראות עיבוד עם נטיה יותר חזקה לכיוון הזה, שבהחלט קיים במקור.

    הסדרה דווקא כן רומזת להרגל סמים נסתר של הולמס, ולא עושה מזה סיפור (העישון זה כבר משהו אחר...)

    1. Hello, and thank you for reading and the insightful comment.
      Of course you can write in Hebrew, and I would have answered in Hebrew if it wasn't for the fact that I don't have the keyboard for it. so apologies for that.

      You are indeed right that there are certain things that are unique to the time Sherlock Holmes was written, and what may have looked odd or unacceptable then might look silly today and vice versa. However some things I have noticed tend to be a general consensus and tend to turn up in most adaptation, even those that are loyal to the time, and that is mainly the fact that Sherlock's emotional side is not as developed as his intellect. This I feel is a misconception that comes from the fact that people today as well as in the 19th century assume that because he is not interested in getting married and having babies that he lacks the emotional side. This I think is not true, for his emotions are strong, but directed elsewhere. I just finished re-reading The Hound of the Baskervilles, and when he thinks the escaped convict's body is that of Henry Baskerville, he is completely devastated. He blames himself and swears to avenge his death. He is also quite tormented by having to use him as bait and put him in danger.

      I also think, like I wrote, that often his forwardness comes across as rudeness or disregard of social conducts, but really I think in many cases he is quite diplomatic and sensitive to social codes of his time.

      Here I refer to generic attitude that seem to be common to many adaptations in films and television, but I have written separate reviews of the recent Sherlock series, which is in my view one of the most brilliant television I have seen in general, and while not necessarily an adaptation of the character, one of the most compelling grasps of the books and what I like to call the Sherlock experience.

      And yes a naked Benedict Camberbuch, and a naked Robert Downy Jr. are definitely a positive interpretation of Sherlock Holmes, one which I cannot argue against. So here is a treat for you:

    2. BTW, Just cause I find the adaptations' character different to the one I imagined, doesn't mean I don't love them very much. The films The Private Life of Sherlock Holmes and Young Sherlock Holmes two of my favourites, and before current Sherlock the ITV series of Sherlock Holmes, staring Jeremy Brett, who as I mentioned the closest in looks to the literal Sherlock in my opinion, was one I loved very much, and I recommend, because Brett is really quite a fantastic Sherlock Holmes.

    3. אתחיל מהסוף - LOL
      מאיפה מוצאים לינקים כאלה?
      מי בכלל העלה את הקטע מתוך סרט החתונה הזה?

      ולענייננו - אני חייבת לציין שעד שלא קראתי את הניתוח שלך, לא התעמקתי בסוגיית הרגשות של הולמס כלפי הצדק, אבל עכשיו בקריאה חוזרת של הסיפורים (בעקבות הסדרה קניתי לי את ההוצאה החדשה ואני נהנית מהם שוב) זה בהחלט בולט לעיני.
      אין ספק שהסדרה בחרה כיוון שונה לגמרי מהמקור לגבי האישיות של הולמס ולגבי המניע שלו. הולמס הטלויזיוני נראה בהחלט כאילו הוא עשוי "לחצות את הקווים", כי הוא מונע משעמום, מהצורך שלו באתגר שהחיים הרגילים לא מספקים לו.
      אבל כיסית את כל זה :)
      ושלא יובן לא נכון - גם אני נהנית מאוד מהעיבודים של שרלוק הולמס, כל עוד הם טובים. בעיני שרלוק של גאי ריצ'י היה מהנה ושל הביביסי היה פשוט מעולה וגרם לי לחזור לצפיה שנייה, שזה נדיר מאוד אצלי. הגעתי אליך בכלל אחרי שצפיתי בסדרה וחיפשתי דיונים לגביה - ואת קישרת לבלוג שלך בתגובות של "קפה וטלויזיה". אנסה לחפש את העיבודים שהמלצת עליהם.
      בסך הכל, אני באמת מסכימה גם עם התגובה, כך שיש לנו דיון מאוד משעמם, רצוף הינהונים :-P.
      אני אפילו מסכימה לגבי שפת הגוף של קמברבאץ' - גם בעיני הוא מאוד "הולמסי" עם פירמידת הידיים שלו.

      מעניין אם דוייל התכוון לכתוב את שרלוק כדיפלומט שלפעמים לא אכפת לו להיות בוטה ואפילו מזעזע, או שהוא פשוט כתב את מה שהתאים לו באותו רגע, בלי מחשבה על עקביות ופיתוח אופי של דמויות.

      ובכל מקרה, אם את מחפשת דמות שהוצאה לגמרי מאופייה המקורי - נסי את מייקרופט!

    4. Hehehehe... It takes a true Cumberbach obsession to reach these videos. I can't take all the creadit, a fellow obsessed has posted this on my facebook, and I have no idea where it is from, but it is very yummy.

      And yes I agree! Mycroft is complete and utterly a character that has become so much bigger than the stories (which is quite an achievement cause he's meant to be quite a big bloke, heheh) I haven't seen the latest Guy Richie, I really want to, but Stephen Fry always seemed like a perfect match for Mycroft, so I'm looking forward to that. Irene Adler is another one who got bigger than she was in the books methinks.

      I think I posted this on the Café and Television website as well, but in case you missed it, this is insanity, but it's quite brilliant when you think about it:

    5. כן, ראיתי והפצתי - ממש משעשע :D

      הסרט החדש טוב, אבל מאוד לא הולמסי. די כמו הקודם, אבל יותר. יותר אקשן, יותר בדיחות. מבדר, אבל קצת מתאמץ.
      היו לי ציפיות גבוהות מסטיבן פריי בתור מייקרופט וממש התאכזבתי. לא רק שהמייקרופט שלו שונה באופן תמוה וחסר תועלת (כלומר השינויים לא תרמו משהו, בניגוד למייקרופט של הסדרה) מהמקור, הוא גם... פשוט שם! יכלו להביא עציץ במקומו. איזה בזבוז!

      עכשיו אני תוהה איך משיגים סרט נשכח משנות השבעים :P.

    6. טוב, סיימתי את הקריאה החוזרת של כל סיפורי הולמס בהוצאה על פי סדר הכתיבה ונראה לי שיצאתי עם תובנה חדשה.

      הולמס של הסיפורים המוקדמים הוא הולמס "שלך" - הוא מקסים גברות, מנומס ומשבח את ווטסון בנדיבות. לעומתו, הולמס של הסיפורים המאוחרים (שלאו דווקא מתרחשים מאוחר יותר כרונולוגית, רק נכתבו מאוחר יותר) הוא כמעט הולמס של הסדרה. למעשה, כל הציטוטים המדוייקים שלו ששמתי לב אליהם שעברו מהסיפורים לסדרה שייכים לסיפורים האלה. הוא פחות מנומס, הוא בוטה, "יורד" על ווטסון ופחות משתמש בקסם אישי כדי להשיג מידע. כמובן שהוא עדיין לא מגיע עד החצי-אוטיזם של שרלוק של הביביסי, אבל הרוח של הדמות הרבה יותר. קרובה.

      כנראה שזה נובע מהתסכול ואולי אפילו תיעוב של דויל את הדמות שיצר, הרי אפשר לקרוא בכל מקום כמה רצה להפטר ממנו (ולכן גם ניסה להרגו) ובעיקר לקראת סוף ימיו, כשבעצם היה ספיריטואליסט שמאמין בכל דבר בעוד הולמס נשאר ספקן וכמעט אתאיסט. נראה לי שדויל של ערוב ימיו פשוט לא אהב את הולמס ולכן הקצין את החלקים האקסצנטריים באישיותו והעם את החלקים החביבים יותר.
      אחר כך סוגת הבלש המשיכה עם דמויות אפלוליות ולא חברתיות (כי הן מעניינות יותר) וזו הגרסה ההולמסית שהתקבעה בתודעה, בעיקר מכיוון שהוא הארכיטיפ של כל הבלשים.

    7. Hummmmm.... It's interesting what you say and you may have a point. I haven't finished all yet, but I am at post resurrection stories, and I read in English. So far I feel that he may be allowing for more liberties when it comes to Watson, but that fits with their friendship and the fact that he might feel comfortable. I don't really see that he is rude to other people. In the Solitary Cyclist he stops an important investigation because, as Watson himself says, it's not within his nature to refuse a woman in distress. In the same story he gets angry with Watson, but he also apologises to him later on.

      I actually had a new theory recently that it is actually Watson who is emotionally crippled. I thought about it after finally watching the Guy Richie film, and I thought just how unemotional was Watson's speech in the end of the film, even though it was quite loyal to the original text.

      When I read The Final Problem, both times, I cried, yet that bit in the film didn't quite have the same effect. I thought about it and thought that what got me in the book was that there was an outburst of emotions from Watson that is not quite typical to him. He is very held back and don't really socialise that much either, but being emotionally reserved was the norm and I think Sherlock wasn't emotionally reserved and therefore not the norm. However it films better to do it the other way around. I am still not convinced that Sherlock is anti social nor that he is as bad to other people as he may be with Watson, which I accept as a best friend "privilege".

      I have written about Doyle's change of personality in my review of the last episode of the BBC Sherlock:
      One of the reasons I admire Doyle so much is this discipline of his writing and the fact that he did not force his view on his character, and many people forget that, or tend to dismiss it, but that puts me in his awe, and it is also, I think, what makes that struggle of authors with their creation at the last episode of Sherlock, that much so brilliant.

      And just before I go, here is the man himself. Even with his contempt for his own work, even with the fact that he doesn't seem to understand his own genus, I cannot help but get emotional and excited every time I watch this.

    8. I must admit, reading the stories now I have noticed Lestrade is in far more stories than I remembered. As a kid I didn't really remember him being of such significance, however, when I read it now I realise he was in many stories, and developed quite a friendship with Holmes and Watson, which is actually the direction that the current BBC has taken it. I always thought he was another one that kind of got bigger than his stories, but he is probably the main character to have an ongoing interaction with Watson and Sherlock, and his significance in the adaptations is therefore quite reasonable. I like Lestrade very much, in the books and on TV. He's great.

  3. "Sherlock was never quite as rude, offensive, borderline sociopath and sarcastic as many of the adaptations seem to think he was. He could be upfront and blunt, and many people often confuse that with rudeness, but really Sherlock was always following social conducts with patience, at least he was in my books."

    Well said, Holmes was NEVER any of these things in the books. But perhaps due to the financial investments in the TV/movie dramatizations and the need to make some money, the producers and makers tend to make Holmes more of a sociopath/aggressive individual. I guess the producers do not have the faith in the audiences to like a polite, well-behaved Gentleman.Famous examples of such (mis)representations would be the ones with Jeremy Brett, Robert Downey Jr and Benedict Cumberbatch. Since these portayals have been such big hits all over the world, I guess the producers would be quite happy with the financial success ;)

    Have you tried the Russian Adaptation with Vasily Livanov as Sherlock Holmes.. I am interested to know your take on the same :)

    1. It's similar to the way a friendship between two men, like the one between Holmes and Watson, nowadays will always have a sexual sub text (or text) which I am not sure existed in the original stories. A man whose passion is directed at his occupation more than to other people, and is not interested in copulating, is considered cold, and therefore has to be a sociopath. Perhaps producers/creators think the only way for the audience to accept such a person is to make him a maverick.

      I wasn't even aware there was a Russian adaptation to Sherlock Holmes. I am very curious and I definitely going to check this out. It would be very interesting to see a non western interpretation to Sherlock Holmes.

    2. I think you will like the Russian adaptation, as Livanov's Holmes is the perfect English Gentleman as described by Sir Arthur Conan Doyle in his books.. Livanov has none of the sociopathic/aggressive tendencies and still manages to be a very believable and likeable Holmes. He is in fact, my all time favorite Holmes :)

      Check out my reviews of the Russian adaptation here:

  4. It was great to read about your passion for Sherlock, it raised many things that have often been talked about but I've never really read the answers to. The homosexual subtext is so aften mentioned and I too, like you feel it is only in this time that it is brought to our attention, we have never lived in such an open sexual orientation society as now, surely to get even more open but the victorian times were so different, you have to have been there to fully understand or even possibly gay and there. Personally I imagine in my head, how can Watson not love Holmes in a respectful way, to know such a mind, you would fall in love with that,I like very intelligent men myself. That would be a different love, it's own unique love. Recently we have been watching Jemery Brett's Sherlock, as they are so highly rated and as you say, the most repected and closely compared to the Doyles' Holmes and I was surprised to discover that Brett was gay himself, a fact well hidden for many years as to not interfere with his Sherlock portrayal, no opinion on that other than wierd when you think he was the best Holmes but personally it never comes across in his characterisation, even though he could have 'leaned' that way (as it were!)

    Now I have a foundness for alternative Holmes, my most favourite being Young Sherlock Holmes, it has to be in my top 10 films but some of it has to be the circumstances in which I watched it - several times and at my most favourite cinema I ever worked at in 70mm which is very rare nowdays. It didn't do good business at all, I worked most every night it showed in it's week run and on my day off went to see it anyway. Also I know Sherlock Holmes' Smarter Brother impressed me when a teen, as did Without a Clue, years later, british film making to the core. Reading this has made me realise how much I have watched Sherlock in so many forms, but only read a few books, I will definintly try and give the books a further chance, I have them for goodness sake :)

    Louise K(Natalie H's friend)

    1. Hi Louise and thank you so much for reading. I'm really glad you are enjoying it.

      I also went back to a few of the Jeremy Brett Sherlock Holmes recently and he is quite magnificent. However, I think that in a way they are trying to be so loyal to the character and the technical details, that occasionally they lose the spirit of the books. The problem is that a lot of the Sherlock Holmes stories are simply chats between Sherlock and Watson, there is a lot of talking, which on television can sometimes be a bit boring to look at, and while it is incredibly loyal to the plots I find that they lose something of the spirit of the book which comes across with Conan Doyle/Watson's account. I think this is where the current Sherlock's genus lies. That while they made the character more suitable to our days and perhaps took some liberties with the character, Moffat and Gattiss have managed to capture the spirit of the books, and beyond.

  5. שלום איה,
    נהניתי מאד מהפוסט שלך וגם מהדיונים בתגובות :-)
    גם אני קראתי את שרלוק בילדותי והערצתי אותו מאד, ואני חובבת שרלוק גדולה מאד עד היום. לא מזמן מצאתי בחפירות בתאי אחסון ישנים שלי כל מיני פתקים שבהם ציטטתי דברים מיוחדים שהוא אמר, ביטויי חיבה כלפי ווטסון, את הרגליו ותיאורי המראה שלו. זה היה מאד נוסטלגי... :-)
    עם חלק מהדברים שכתבת הסכמתי מאד - וזו פעם ראשונה שראיתי אותם כתובים, ועם חלק הסכמתי פחות.
    כמוך, גם אני לא ראיתי את "השרלוק שלי" בשום עיבוד למסך, למרות שאני נהנית מאד משרלוק של הבי בי סי.
    אני מסכימה עם הרבה דברים שכתבת לגבי שרלוק, על כך שהמראה שלו אף פעם לא לגמרי מתאים (ג'רמי ברט הוא אכן הכי דומה בעיניי), על כך ששרלוק מעולם לא התקרב לקשת האוטיסטית ועל כך שהוא אדם נחמד מאד בסך הכל.
    אבל התפלאתי שלא הזכרת את השחצנות האיומה שלו (שמתקבלת מצידי בהרבה סלחנות משום מה) ואת הווידוי הכן שלו על כך שהוא פותר תעלומות בכדי להימלט מהשגרה המשמימה של היום-יום.
    אם אני זוכרת נכון, בסיפור של "הבית הריק" שרלוק מנהל שיחה עם צייד נמרים ומסביר לו את המקצוע שלו עצמו על ידי השוואה - גם הוא עושה את זה בשביל ההתרגשות, בשביל האתגר וכו' ואז הוא מוסיף שגם כדי לחסוך מהעולם כמה נמרים... מצא חן בעיניי מאד המשפט ששרלוק אומר בסדרה על כך שהוא בצד של המלאכים אבל הוא לא אחד מהם. זהו וידוי פנימי על כך שהוא עושה את הדברים הנכונים כמעט תמיד, אבל לרוב הוא מרוכז בעצמו... לכן הוא ומוריארטי בסדרה הן דמויות ראי יפות כל כך - לשניהם יש צדדים לא מושלמים בטבע שלהם, אחד מנתב אותם לעשיית טוב שאף אחד לא יכול לעשות במקומו, והשני פועל עם הטבע שלו באופן גולמי עד לטירוף מוחלט. גם בסיפור "חמשת חרצני התפוז" בו שרלוק לא מצליח למנוע דבר נורא והוא נסער מאד, פתאום מבינים מדבריו (באופן שהפתיע אותי מאד!) שמה שבאמת מפריע לו זה הכישלון שלו. אם אני זוכרת נכון, הוא ממש אומר שזה הופך להיות עניין אישי בשבילו בגלל זה. אי אפשר לשכוח גם עד כמה הוא נרגש לעבור על החוק מדי פעם ומזכיר איזה פושע נהדר הוא היה עשוי להיות לו פנה לכיוון זה.
    אך באותה מידה אי אפשר לשכוח אמירות כמו "מיהו חמוש? - זה שמלחמתו צודקת" למרות שהצד הזה באישיותו נעלם .מהעיבודים שאני מכירה. שרלוק הוא ללא ספק מאמין גדול בצדק
    מה שבעצם רציתי לומר כנראה, זה שהדמות של שרלוק מורכבת יותר מדמות של גיבור רודף צדק מצוי. אני לא חושבת שזה עושה את הטוב שבו משמעותי פחות, להפך - זו גבורה אמיתית בעיניי - לדעת לעשות מהאישיות שלך על כל צדדיה משהו בשביל הטוב.
    יכול להיות שהתגובה הזאת ארוכה מדי כבר עכשיו, אבל אני חייבת להוסיף משהו גם על הצד הרגשי של שרלוק. פעם אחר פעם רואים בסיפורים ששרלוק מרגיש, מודע לרגשות, מאד מבין ומזדהה (וזה מסייע לו לפתור הרבה תעלומות), רק שלרוב הוא חוסם את עצמו בפני הרגשות האלה מסיבותיו שלו, לפעמים אפילו כמה שניות אחרי שהם מופיעים ואז אפשר להציץ עליהם קצת ;-). כתבת שהוא מייצג איזון נכון בעינייך, אבל בעיניי זו נטייה לא כל כך בריאה. אני מאמינה שיש לשלוט על הלב, אבל לא כי רגשות הם דבר בזוי, אלא רק כי הם לא תמיד אמינים. יש להם תפקידים אחרים, ואמינות היא לא אחד מהם. אצל שרלוק הזלזול בעולם הרגשי הוא די חולני, ואני אוהבת לחשוב שעם השנים הוא הבין את זה. מעניין לציין שבתור אחד שמכריז על כך שרגשות לא משפיעים עליו, הוא כמעט לגמרי שפוט של מצבי הרוח שלו...
    לסיכום, שרלוק הוא דמות יפהפייה במורכבותה, ולכן כל כך קשה לתפוס אותה על המסך.
    מסקנה: רוב הסיכויים ש"השרלוק שלי" יהיה רק שלי לתמיד :-).

  6. Apologies for not replying in Hebrew, but I only have that on my phone and that's just annoying when you're trying to say something meaningful.

    First let me thank you for reading and commenting I'm glad you enjoyed it.
    I think I tend to agree with you re- the complexity of Sherlock Holmes, I also agree that having emotions are not a bad thing, I just don't think that Sherlock is unemotional. In fact, I'm currently re-reading Sherlock Holmes from the start, for the I don't know how many time, and I think Watson is the one that has some emotional deficiency, which is why his emotional breakdown at the end of The Final Problem was so brilliant and no matter how many times I read it it made me cry, something that angered me in the Guy Richie films was that even though Jude Law quotes almost exactly from the book, it's empty and unemotional, whereas Martin Freeman who had a different monologue was as heartbreaking as the story, but I digress. As for Sherlock, yes he is cocky, but not insulting, I mean yes he sometimes say to Watson all kinds of things along the lines of "you stupid git!", but that is after they have lived together for a long time and became the good friends that they are, then he feels comfortable talking freely to Watson. In A Study in Scarlett he's not but polite and kind. It is true that he gets emotional about being wrong, but he also gets emotional when there is horrible injustice, like in A Case of Identity, with the step father pausing as a boyfriend, he's outraged and a complete gentleman, chivalrous actually. In the Charles Augustus Adventure, or whatever it's called I get confused, he has a passionate hatred towards the guy, which I think they translated quite well in the BBC Sherlock, and he feels that this guy is the Victorian version of scum!

    The thing is, and I had that conversation with a friend not to long ago, there are inconsistencies in Sherlock Holmes' character throughout the different stories, and yet it is always Sherlock Holmes. This and the fact that ACD basically let anyone do whatever they want with him, is the reason there are so many and so different Sherlock Holmes' and why I suppose we each have our own version of him. However, it is always Sherlock Holmes and no one else, and I think a part of the inconsistencies are also because of how Watson actually changes his pov of Sherlock. I write a little about that in my review of the latest BBC Sherlock:

    So, anyway, I think you're quite right, Sherlock is a complex and wonderful character which happily lends itself to endless interpretations, but that's what makes him and Arthur Conan Doyle such brilliant men.

    1. כמה כיף לקבל ממך תשובה כל כך מהר :-)
      קודם כל, זה ממש בסדר שאת כותבת באנגלית. אני אוהבת לחשוב שגם אני מסוגלת להתבטא באנגלית בבהירות, רק שזה ייקח לי הרבה יותר זמן, ומן הסתם זה יבוא על חשבון התוכן...
      מעניין מה שאת כותבת על ווטסון של גיא ריצ'י. לא ראיתי את הסרטים האלה, כי היה לי די ברור שזה ממש לא שרלוק, ואני לא חובבת גדולה של סרטים שהם מגניבים בלבד.
      אשמח מאד אם תוכלי להסביר לי איך הגעת למסקנה שלך לגבי ווטסון כל כך שהוא לוקה בצד הרגשי. אם הבנתי נכון, שרלוק בתוך תוכו מעריץ גדול של ווטסון (זה בולט במיוחד בסוף הסיפור "שורש רגל השטן"). גם אני אוהבת אותו מאד ורואה אותו כדמות שקרובה מאד לשלמות. הוא סבלני מאד, הוא קשוב, לא אכפת לו להיות בצל של מישהו כל כך הרבה זמן באופן צייתני כל כך - זו אולי תכונה שלא מוערכת מספיק, אבל אני חושבת שהיא מדהימה ויוצאת דופן! תמיד חשבתי שהוא רגיש מאד ללקוחות ושהוא מלא בחום ואהבה כלפי שרלוק וכלפי כל אחד אחר. הוא אדם פשוט וישר, שיכול להסתובב בחברת אנשים מורכבים ולהיות עד למצבים קשים מאד, מבלי שהתמימות והמוסריות שלו ייפגעו אפילו קצת. אני חושבת שהעולם הרגשי שלו לא מתואר הרבה כי הוא זה שכותב את הסיפורים והוא "מצטנע מטבעו. אם אני לא טועה, שרלוק אומר את זה עליו בעצמו בסיפור של "החייל הלבן.
      לגבי השחצנות של שרלוק - זכורות לי כמה פעמים שבהן ווטסון ממש נפגע ממנו, הוא פשוט מאד סלחן. אני צריכה לקרוא שוב את "מחקר בשני" כדי להיזכר בשרלוק הצעיר. בסיפורים אחרים אני בטוחה שהוא פגע בווטסון כמה פעמים גם אם לא בתחילת דרכם יחד.
      בנוסף, שרלוק נקמני מאד כלפי כל מי שמזלזל ביכולות שלו. אני חושבת זה מופיע בסיפורים כמו "קבלן הבנייה מנורווד" ו"כתם כסף". הוא מותח את הלקוח או את הבלש המקומי ומהתל בהם רק כיוון שהם רמזו שיש פגם בשיטות שלו או שהוא לא מסוגל לפתור את הפרשה. אני לא אומרת שזה לא מעצבן שמתנהגים אליך ככה, רק חשבתי שיחסית לאדם ששמו המקצועי הולך לפניו ושיש לו כל כך הרבה ניסיון, זו תגובה קצת מוגזמת למישהו שצוחק על חשבונו מתוך בורות...
      מוצא חן בעיניי מאד מה שכתבת על חוסר העקביות בסיפורים. זוהי תובנה יפה מאד. אני חושבת שזה מה שמעשיר את הדמות של שרלוק כל כך וגורם לו להיות ממשי עבורנו. אנחנו בעצמנו הרבה פחות עקביים משאנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו. אני לא יודעת אם סר ארתור כתב כך מתוך רצון להחיות את דמותו של שרלוק או מתוך רשלנות, אבל זה הפך את שרלוק למשהו מדהים.
      כמו שכתבת, אסור לנו לשכוח שאנחנו מכירים את שרלוק בעיקר מנקודת המבט של ווטסון. כשקוראים את "החייל הלבן" ואת "רעמת האריה", עולה התחושה הזו שאולי שרלוק הוא לא בדיוק כמו שווטסון מתאר אותו. הוא פתאום נראה אנושי הרבה יותר. זה מדהים. אני חושבת שזה מתבטא בסדרה כשווטסון אומר לשרלוק ששרלוק אוהב "להיות שרלוק הולמס" ושרלוק עונה לו שהוא "אפילו לא יודע מה זה אומר". זה גורם לי להרגיש שאת המונח "שרלוק הולמס" ואת הדימוי הזה - ווטסון הוא שקבע...
      קראתי את הפוסט שהפנית אותי אליו. הוא כתוב מאד יפה, הוא מאד חכם ונהניתי ממנו מאד!
      אני שמחה שאת מסכימה איתי לגבי המורכבות של שרלוק, זה דבר שאני מאד מאמינה בו ולדעתי חבל לפספס אותו.
      זה באמת יפה מה שכתבת על שלכל אחד יש שרלוק משלו, ובכל זאת הם כולם שרלוק. זו עוד דוגמא לגאוניות של סר ארתור קונן דויל - הוא יצר דמות כל כך אמינה. גם כל אחד מהמכרים שלנו מכיר גירסה קצת שונה שלנו, ובכל זאת כולן אנחנו.

    2. Oh don't bother with the Guy Richie films they are no Sherlock Holmes and they are not very good. I really didn't like them.

      I adore Watson he's a brilliant character! And as I wrote in the latest review, I subscribe to the opinion that ACD is Watson, particularly after I saw the YouTube video of his and heard him talking. I agree that he is very loyal and protective, but, and I think it's more of a gut feeling cause I don't remember that well, but I always felt that Sherlock is the passionate one and Watson is more worried about what people might think or how they will react to Sherlock's eccentricity, which I suppose is out of protectiveness, but also I think it Britishness, there something very British about Watson, more so than Sherlock. I guess what I think is that nothing is black and white with these fellas. One can't say that Sherlock is simply a cold hearted emotionless automaton, even if Watson calls him that in Sign of Four, and Watson has his own problems as well...

      Indeed Sir Arthur Conan Doyle was a brilliant writer, incredibly so. What astonishes me is how little he realised his own genius.

    3. אני מסכימה שווטסון הוא מאד בריטי... אבל לא באופן מציק. הדאגה שלו לאיך ששרלוק נראה בעיני הציבור היא מרגשת מאד בעיניי. הוא שומר עליו מחובר לקרקע תמיד. גם הדאגה שלו להרגלי הסמים של שרלוק נוגעת ללב. אני חושבת שבסדרה הביעו את זה יפה מאד בפרק האחרון של העונה השנייה - רואים שם כמה כואב לווטסון שמפרסמים על שרלוק דברים נוראיים. אני מבינה שאת מציעה שהדמות של ווטסון מורכבת יותר מזו שאני תיארתי, ואני מניחה שאפשר למצוא לזה סימוכין מהסיפורים אם רוצים. באופן אישי, אני לא תופסת אותו ככה. בעיניי הפשטות שלו היא חלק מהדינמיקה המרתקת שלהם.
      מהנה מאד לדון איתך בנושאים האלה :-). בגיל צעיר גיליתי מהר מאד שאף אחת מהחברות שלי לא מוצאת עניין בשרלוק הולמס ושאין עם מי לדבר עליו... ועד היום רובם מכירים את הסרטים ואת הסדרה אבל פחות בקיאים בסיפורים.
      לגבי סר ארתור והגאוניות שלו, אני לא מאמינה שניתן לנתק את היצירה מהיוצר בקלות, אבל ללא ספק יש מקרים שבהם יוצר זוכה למשהו מיוחד מאד שהוא מעבר להשגה שלו ואפילו ליכולות הרגילות שלו... מעולם לא קראתי יצירה של סר ארתור שלא הייתה קשורה לשרלוק, אז אני לא יודעת לגבי היכולות הספרותיות שלו, אבל ברור למדי שהוא לא היה מודע למשמעות של מה שהוא יצר.
      אני לא יודעת אם סר ארתור באמת אמר את זה אבל קראתי את הציטוט הזה בשמו:
      “If in 100 years I am only known as the man who invented Sherlock Holmes then I will have considered my life a failure.”
      אני מניחה שיש עוד הרבה פוסטים מעניינים בבלוג שלך על שרלוק. אני אחפש אותם ;-)

    4. As someone who lives in the UK I'd agree with you that there's nothing wrong about being British, it's part of what I love.

      I like what you said about Watson protecting Sherlock, I haven't really thought about it that way, but I guess you're right. I'm re-reading it all now, on the side when I'm not reading what I should be reading, and am at The Sign of Four. I wonder if my view of Watson will change.

      There should be much more posts about Sherlock Holmes here, I shall correct this.

      I'm glad you enjoy the conversation. Me too I don't find many people who want or can have these sort of discussions. I suppose this is what the internet is for :)

  7. לגבי ווטסון, אחד הקטעים האהובים עליי בחברות שלו עם שרלוק ושמתאים למה שתיארתי קודם ומצא חן בעינייך - הוא בסיפור "כתם כסף", שבו שרלוק הוא היחיד שלא יורד מהכרכרה כיוון שהוא שקוע בהרהורים... וווטסון נאלץ להחזיר אותו בעדינות למציאות אל מול מבטו המתפלא של הלקוח...
    אני אשמח שתספרי לי כשתגלי דברים חדשים על ווטסון מהקריאה החוזרת שלך. גם אני קוראת את הסיפורים שוב, אבל לא באופן שיטתי. בינתיים עברתי כמעט על כל הסיפורים הקצרים ואני באמצע "חקירה בשני".
    פתאום חשבתי על זה וזה מעניין אותי - בתור ילדה, איפה השגת את כל הסיפורים של שרלוק בעברית? רק בשנים האחרונות אפשר להשיג אותם כמעט בכל חנות ספרים. אני חושבת שהוציאו אותם מחדש רק אחרי הסערה שגרמו הסרטים והסדרה. כשאני הייתי ילדה, אבא שלי ואני התרוצצנו בין ספריות וחנויות של ספרים משומשים...

    1. When I was a wee child my mum bought quite a few of them for me from Hkibutz Hameuhad publication, the first book I read was The Hound of the Baskervilles and I remember that I was so shocked at the Sherlock revelation back then that I had to read more. I was hooked. I remember going into the shop Prose, I don't think it exists anymore, nagging them about Sherlock Holmes books. Also I think we managed a few from the used books in book week, is that still happening? I actually started working in one of the publications' stalls in book week every year and with this way found my connections.

      When I read it I absolutely loved it, so I guess the translation wasn't too bad. However, when I read them in English for the first time I realised that quite a bit of the humour gets lost in the translation sadly, or at least in my memory it wasn't quite the same humour, if there was any humour at all. I don't know, I think as a child I was so engaged with the stories that I didn't even notice the writing. Only when I read them in English it finally hit me how extraordinary the writing.

      Since I loved Sherlock Holmes so much and also read one or two Dashiell Hammett and realised I really love detective stories, so I tried my hand at a few Agatha Christie, but they didn't have the same effect and never really grabbed me enough to continue. To be completely honest I don't even remember the ones I read. Being half Belgian I assume it was a Hercule Poirot story, but I don't remember. I think, like Mark Gatiss, what I love about Sherlock Holmes is not who done it, but the process and the science, like Gatiss said, you feel like you can do it yourself, just applying the methods and using your brain. I love that Gatiss was saying in an interview that as a child he was sitting at the school bus trying to deduce what were the other students doing. Alas, he said it wasn't very long before he came to the conclusion they're all going to school :D
      This is why Sherlock was a type of Superhero, because as a child I wanted to be a great detective like him.

    2. עדיין יש דוכני מכירות בשבוע הספר, אבל אני לא זוכרת אם ראיתי שם מתישהו ספרים משומשים. היה ממש מעניין לקרוא איך שרלוק כבש אותך... הסיפור הראשון של שרלוק שאני קראתי היה "חותם הארבעה". אבא שלי הביא אותו מהספרייה סתם כי התחשק לו לרפרף עליו (הוא הכיר את "חקירה בשני" ואת "כלבם של בני בסקרוויל" בתור ילד). אני פתחתי אותו ממש בלי סיבה, ומה שמשך אותי (אני מודה שזה קצת מוזר בגיל 10 או 11), היה התיאור של שרלוק מזריק קוקאין... בסופו של דבר זאת הסיבה שהתחלתי לקרוא אותו...

      אני לא חושבת שקראתי סיפורים בלשיים נוספים, כי היה לי די ברור שזה הקסם של הסיפורים המסוימים האלה, שאני אוהבת כל כך ולא תעלומות באופן כללי. כשהייתי בתיכון קראתי כמה מהסיפורים באנגלית בשביל בוקריפורט (אי אפשר לכתוב את זה באנגלית כאן בלי שזה ישבש את סדר המילים במשפט), ואני לא זוכרת שהרגשתי בשוני משמעותי בין הקריאה בשפת המקור לקריאה בעברית. יש סיפור מסוים שאפשר להרגיש בו את ההומור שאת מדברת עליו שכדאי לי לנסות באנגלית כדי להבין למה את מתכוונת?

      ממש הצחקת אותי עם מה שמארק גטיס סיפר על עצמו. זה סיפור ממש מתוק. אני חושבת ששקלתי פעם אולי להיות בלשית, אבל אף פעם לא חשבתי על זה ברצינות. תמיד פחדתי שאני לא אדע מה הצעד הנכון הבא... עד היום זה אחד הפחדים הגדולים שלי ומתברר שזה לא קשור רק לבלשות ;-)

    3. I'd say, not because it's funny, but because it is phenomenal, read The Final Problem in English, it is quite heartbreaking I found. The first person Sherlocks, ie Lion's Mane and Blanched Soldier, again more because of the writing than it being funny. The Red Headed League, what an insane story, Baskerville is light hearted, well all of them really. I'll let you know as I read along.

      I just got an email today that the BFI are having a screen epiphany, it's a thing they do every month, with Mark Gatiss and he's presenting The Private Life of Sherlock Holmes, my favourite of the films!

    4. זאת עדיין אני, לא שמתי לב שה"אנונימית" בעברית הפעם...

    5. So in my re-read of Sherlock Holmes stories, I just reached A Case of Identity and Watson writes that he was surprised at how patient Sherlock is with the woman as he found her rambling ridiculous and boring. It's this kind of remarks that he has every now and again that make me think that it's actually Watson whose opinions of women are a bit old fashioned.

      In other news, I thought you might be interested in my new post about The Private Life of Sherlock Holmes, which is in my opinion the best Sherlock Holmes film :)

    6. שלום! תודה שזכרת לחזור אליי :-).

      זכרתי קצת מהסיפור את ההערה הזאת של ווטסון, אבל פתחתי את הספר בכל זאת כדי להיות בטוחה. אני הבנתי מהניסוח שם שווטסון ציפה ששרלוק יהיה חסר סבלנות מתוך היכרות אישית איתו - פשוט כי מתאים לשרלוק להשתעמם מסיפור כזה, ולא שווטסון היה חסר סבלנות בעצמו :-).

      ,הדבר היחיד שמפריע לי אצל ווטסון זה שהוא מתאר את המראה של הנשים בסיפורים בתשומת לב מוגזמת ומייחס משקל גדול כל כך ליופי החיצוני שלהן... אבל כשהצגתי את הטענה הזו לאחותי (במרירות רבה, יש לומר), היא הציעה שאולי הוא פשוט מוצא יופי אצל כל אישה... ואז זה בסדר, אני מניחה :-). לכן הצחיק אותי כל כך שגם ווטסון של מרטין פרימן מעניק תשומת לב רבה לנשים יפות (עד שהוא פוגש את מרי)... מה את אומרת על הצד הזה באישיות שלו?

      כשכתבת לי בעבר שאת הכי אוהבת את הסרט הזה, בדקתי קצת לגביו אבל עוד לא צפיתי בו. נהניתי מאד לקרוא את הפוסט שלך. את מתנסחת מאד יפה והבעת דעות מעניינות על שרלוק. אני אחפש את הסרט הזה :-)

      תודה וחג שמח :-)

    7. Happy passover and thank you for reading and for the compliments.
      I wonder how exactly it is phrased in Hebrew, but in English the line is: "I had expected to see Sherlock Holmes impatient under this rambling and inconsequential narrative, but on the contrary" etc.To me that felt like Watson is the one who finds her rambling inconsequential.
      I like the idea that Watson finds beauty in all women. Many adaptations made him a bit of a ladies man. I never really thought of it that way when I was reading the books. I'll see if I notice it more this time. Mark Gatiss says that Watson is a great lover of Women.

      I recommend The Private Life of Sherlock Holmes heartedly. I would love to read what you think of it.

    8. בעברית זה: "ציפיתי לגלות אותות של קוצר רוח בפניו של שרלוק הולמס למשמע הסיפור הלהגני וחסר השחר הזה, אך להפך" וכו'. אז אני מניחה שאת צודקת, גם לפי התרגום לעברית, ושווטסון אכן זלזל בסיפורה של הגברת... אני תופסת את ווטסון בצורה מסוימת, כפי שתיארתי לך בעבר, וכנראה שהייתי צריכה קריאה חוזרת ונשנית של המשפט הזה כדי לשים לב שבכל זאת ווטסון לא מאד נעים כאן...

      אני זוכרת את התיאורים של הנשים כבר מהקריאה בילדות. זה הפריע לי מגיל צעיר גם בספרים אחרים - תיאורים מוגזמים של יופי או של קווי אופי ספציפיים שנחשבים נחשקים (אצל אן שרלי למשל).
      איפה את שומעת או קוראת את כל הדברים המעניינים האלה שמארק גטיס אומר?

      חשבתי על מה שכתבת בפוסט על הסרט, על זה שאת לא אוהבת שמציגים את איירין אדלר כמושא אהבתו של שרלוק. כתבת שאת חושבת שזה לא נאמן לרוח של הסיפורים. אני גם לא אוהבת שמאדירים את הדמות של איירין יתר על המידה, אבל את לא חושבת שיש מקום להבין מהסיפור שאולי שרלוק בכל זאת אהב אותה? אני אף פעם לא הכרעתי את זה בדעתי עדיין.

      שאלה נוספת שמעסיקה אותי בזמן האחרון היא האפשרות ששרלוק מצא לעצמו מישהי בסופו של דבר וחי איתה בסאסקס. ייתכן שווטסון ידע על כך ולא סיפר לנו מסיבות השמורות עימו, וייתכן שהוא אפילו לא ידע על כך, כי כשהם נפגשים בסיפור "הקידה אחרונה" משתמע שהם לא נפגשו כבר הרבה מאד זמן. מה את חושבת על זה?

    9. ועוד פעם אני אנונימית בעברית בטעות
      אני תמר דרך אגב :-)

    10. Nice to meet you :)

      I don't know, I always liked that Sherlock was an a sexual person. I always find the fact that he's not distracted by romance very appealing. I really like that he's not interested in sex or love, it's weird, but I find it inspiring in a romantic kind of a way, romantic in that it's pleasing to imagine, for me at least. I also always thought that he admired and respected Irene, not so much loved her. I think it was more a matter of teaching Sherlock a lesson in 19th century feminism. I suppose I find the idea of his superior mind more romantic than any love story.

    11. Oh and about Mark Gatiss, he talks about these things in interviews. There was also an excellent documentary, called TimeShift The Many Faces of Sherlock Holmes. It's a documentary about adaptations of Sherlock Holmes throughout the years and Mark Gatiss and Benedict Cumberbatch are on it. It's really good I recommend it. Also, the BFI, British Film Institute, which I'm a member of, does a Screen Epiphany events, free for members, where all kinds of filmmakers, actors, composers etc. choose a film that influenced them the most. This April Mark Gatiss chose, obviously it's well known and you can see the influence on BBC Sherlock, The Private Life of Sherlock Holmes. It's his favourite film.

    12. שבוע טוב :-)

      עניין אותי מאד לקרוא מה שכתבת. אבל אני לא מבינה למה להתייחס למערכת יחסים כזו של הדמות כאל "הסחת דעת". אני חושבת ששרלוק בעצמו מתייחס לאהבת אישה כאל משהו שעלול לפגוע בשיקול הדעת שלו (בסוף "חותם הארבעה" אם אם אני לא טועה), אבל זאת באמת גם התפיסה שלך?

      אני חושבת שאם שרלוק היה באמת אוהב מישהי, זאת לא הייתה מישהי שתתחרה בצורת החשיבה שלו, כמו איירין אדלר. אני חושבת שזאת הייתה מישהי שהייתה מוסיפה לו משהו שאין לו ושהוא צריך. בסופו של דבר ווטסון מציג לנו שרלוק מסוים מאד - התכתבנו על זה כבר בעבר :-) - שרלוק של "החייל הלבן" ושל "רעמת האריה" נראה לי אנושי יותר ואולי גם נזקק יותר, אבל אני מבינה שיש משהו מהנה בלהפוך אותו ל"מוח נעלה" כזה מידי פעם :-).

      אישית, אני לא תופסת את שרלוק בתור "מוח נעלה" בפנימיות שלו. אני חושבת שזה ברור מאד שהוא אדם שזקוק לחום ואהבה כמו כל אחד אחר, הוא פשוט משיג אותם בצורה שונה, על ידי כישורים חשיבתיים יוצאים מגדר הרגיל. ווטסון מתאר את הצד הנצרך הזה שלו ב"ששת הנפוליאונים" אם אני לא טועה - את זוכרת את זה שם? מה את חושבת על זה?

      אני אחפש את הדוקומנטרי - תודה :-)! חיפשתי גם את הסרט "החיים הפרטיים של שרלוק הולמס" אבל לא מצאתי אותו עדיין באינטרנט בלי שצריך להירשם לאתרים או להתקין כל מיני דברים...

      מה צריך לעשות כדי להירשם לבי אף איי? (אני שואלת מתוך עניין, אני מבינה שזה לא יעזור לי מכאן :-)) את עוסקת בתחום הזה של קולנוע ומשחק?

    13. Being a member of the BFI is like subscribing to Sinemateque Tel Aviv. You pay a certain amount a year and you get discounts on film, priority bookings and free events like Screen Epiphanies. It's pretty good.

      I used to work as a Camera Assistant on films, but decided to change careers, still within the film and television industry, but now I want to write and produce. Basically I aspire to be Mark Gatiss or Stephen Moffat.

      Here's a good link for the film, if you have torrent.

      As for romance, distraction is perhaps not the right word, but while I agree that Sherlock may occasionally seek warmth and a kind of love, I think it was in The Six Napoleon, but might be in another story, in which Lastrade tells him that while Sherlock might think that the police doesn't like him, in actual fact every one in the Scotland Yard wants to shake his hand, and he's very moved by it. However, seeking warmth, companionship, friendship and even love doesn't necessarily means seeking romance, love can come in many forms. I think there is a kind of pressure in society everywhere, to couple and the majority of people see single life as a negative and there must be something emotionally or otherwise wrong with one who chooses to be single, unless they become a nun/monk. In Sherlock's case it particularly bothers me that many adaptations seems to think the only way to make Sherlock more human is to make him fall in love. As if romance is what makes one human, or to put it another way, as if someone's lack of interest in romance makes them inhuman. That's why I'm happy for Sherlock Holmes to remain single should he want to.

    14. אני מבינה את השאיפה להיות מארק גטיס או סטיבן מופאט :0).

      תודה על הקישור שנתת לי, אבל מתברר שאין לי מה שצריך כדי לראות את הסרט באתר הזה. אני פשוט אצטרך להמשיך לחפש או לשכור אותו דרך האינטרנט באיזושהי דרך... בינתיים ראיתי את הדוקומנטרי שהמלצת עליו. הוא היה מעניין מאד, אז תודה :-).

      לגבי שרלוק, יש את הקטע הזה שהזכרת עם הסקוטלנד יארד ב"ששת הנפוליאונים" וגם את הקטע ששרלוק מנפץ את הפסל באופן דרמטי וזוכה להערצתם הנלהבת של ווטסון ולסטרד. ווטסון ממש כותב שם ניתוח אופי קטן. אני מבינה מה את אומרת לגבי זה שזה מטופש להציג את שרלוק כאנושי רק באמצעות עניין רומנטי. בעיניי הוא אנושי מאד בכל אופן. אני רק מנסה לטעון שזה לא בלתי אפשרי לגביו ושנחמד לתכנן לו את החיים שאחרי הפרישה לפעמים ;-)

    15. שלום, עבר הרבה זמן :-)...
      לכבוד סוף הסמסטר הצלחתי לצפות אתמול בסרט "החיים הפרטיים של שרלוק הולמס" סוף כל סוף, וכרגע סיימתי לקרוא שוב את הפוסט היפה שכתבת עליו.

      נהניתי מהסרט. התסריט פשוט מעולה. היו כמה רגעים שאמרתי לעצמי שהכול כל כך מסתורי ומורכב שאני רק מקווה לא להתאכזב כשהפתרון לא יהיה מספק, אבל זה לא קרה כמובן... התעלומה נפתרה בצורה נהדרת, מה שבכל זאת היה צפוי מאחר שגם את וגם מארק גטיס כל כך אוהבים את הסרט הזה.

      שרלוק מצא חן בעיניי מאד. הוא שרלוק מאד אחר מצד אחד ומאד נאמן מצד שני. ווטסון מצא חן בעיני פחות. הוא השתטה קצת יותר מידי לטעמי, אבל אולי זה קשור לאופי המשחק של פעם. אני עדיין ממש מופתעת מהשרלוק הזה. הוא עשה בחירה כל כך מעניינת ומיוחדת. יש בו משהו מאד מרוחק, מסתורי ושקט, אבל איכשהו יחד עם זה גם משהו מלא חיים, חביב מאד ונגיש.

      מאד אהבתי את ההתייחסות לזה שווטסון מעצב את דמותו של שרלוק ככה שהיא תהיה צבעונית באופן שהוא לאו דווקא נאמן למציאות. הצחיק אותי מאד הפער בין שרלוק של הספרים שמתענג על קונצרטים לבין שרלוק של הסרט שמפהק בבלט בלי הפסקה...

      היה מעניין מאד לראות כמה הסרט הזה השפיע על הסדרה של הבי-בי-סי. מייקרופט כמובן, היריבות בין האחים, הבדיחה לגבי הכובע של שרלוק (במקרה הזה גם הגלימה), השמועות לגבי היחסים בין שרלוק לווטסון, הגובה של שרלוק, העלילה שהזכירה כל כך את "שערוריה בבלגרביה" ואני מניחה ששכחתי עוד כמה דברים.

      הסוף היה מאד עצוב בעיניי. האמת היא שלקחתי את זה יותר קשה משאני צריכה :-). זה פשוט שווטסון מאד איכזב אותי. מה קרה להתרעמות שלו מול הרגלי צריכת הסמים של שרלוק? התאכזבתי שהוא מתיר את זה בכזו פשטות כשקשה לשרלוק, ממש כאילו ברור שזה הדבר הנכון הבא לעשות...

      האמת היא שסרטים ישנים תמיד קשים יותר להתחבב עליי, גם בגלל אופי המשחק שהוא הרבה פעמים קולני ודרמטי מאד (מה שרק כמעט נחסך פה לגמרי) וגם בגלל שחסרה לי האמנותיות בצד הויזואלי של הסרט, שזה משהו שחשוב לי מאד בקולנוע.

      בכל אופן זה היה מסקרן מאד ומעניין מאד, ואני חושבת שהשלמתי איזשהו חסר בהשכלה שלי כשרלוקיאנית מובהקת. תודה על ההמלצה :-)

    16. Hello and welcome back.
      I'm sorry for the delay in reply, I have been bombarded with spam on one of my other, non Sherlock, posts and has become difficult to find the actual comments in all that flood.

      I'm so happy you enjoyed the film. I recommend reading the full script as well, but that's only if you're as obsessive. The film, as you know, was suppose to have two more parts to it and one of them exists as visuals without sound only and the other as sound without visuals.

      I understand what you're saying about Watson, and this is why Freeman is my favourite Watson, as he is one of very few, and the very few, possibly the only one I have seen, that isn't a babbling fool. I still like this Watson though as I find that he had a lot of tenderness to him. It's true that in the end he's an enabler, but he is a bit that in the books as well. I found him very caring and worried about Sherlock, though it is true, he is a bit of a clown, but it's endearing. To me at least.

      I'm glad you saw all the influences on Sherlock, especially A Scandal in Belgravia, which I found is a great tribute to this film and that's what I wrote in my review of it.

      I would like at some point to go back and watch the Jeremy Bret ITV series. His portrayal of Sherlock Holmes, in the ones I've seen, was really impressive.

  8. I have now added word verification to commenting on my blogs in hope that it'll keep the spammers away. I hope it won't put you off from commenting though, as I enjoy our discussions.

    1. אין צורך להתנצל. אמנם התרגלתי שאת עונה מהר מאד אבל עכשיו גם למדתי להעריך את זה :-). דרך אגב, זה עדיין היה מהיר :-)

      מעניין למה ווטסון מיוצג ככה על המסך - למה הוא צריך להיות קריקטוריסטי כל כך ומטופש? כל היוצרים האלה חששו שאחרת לא נבין ששרלוק הוא הפיקח יותר?

      התכוונת שגם בספרים ווטסון מאפשר לשרלוק להשתמש בסמים? אני מניחה שזה נכון כי הוא פשוט נמצא שם כשזה קורה, אבל אני חושבת שהתיאור שלו לגבי הלבטים הפנימיים שלו האם למחות בשרלוק או לא הוא מאד כן ומעורר סימפטיה (הוא גם שופך אור על ההשפעה המטרידה מעט ומעוררת היראה של שרלוק על הסביבה שלו, אבל זה שייך לדיון מרתק אחר). כאן בסוף הסרט הוא פשוט מגיש לו את זה... משהו בעקביות המוסרית של ווטסון וביציבות של השכל הישר שלו נפגם בעיניי בעקבות זאת. ווטסון של הספרים לא היה סוטה מהאמת שלו באופן כזה, וזו אחת הסיבות ששרלוק זקוק לו כל כך...

      באופן כללי אני חושבת שמאד קשה שלא לאבד משהו מהדמות של ווטסון כשמעבירים אותה אל המסך, מהסיבה הפשוטה שלוקחים ממנה את תפקיד המספר... בסרט הזה הם התייחסו לתפקיד המספר בשיחה של שרלוק וווטסון (וואו! 3 פעמים ו' ברציפות) על הדרך שבה ווטסון מתאר את שרלוק בסיפורים, וגם בסדרה "שרלוק" יש הרבה התייחסויות לזה (שמחתי שהם השאירו לווטסון את התפקיד הזה ב"נפילת רייכנבאך" כי זה היה כל כך חשוב בסיפור הזה). אני חושבת שזה אחד הצדדים החשובים ביותר של ווטסון. הוא האדם הפשוט לכאורה שחווה את כל הדברים האלה וחוזר לספר לנו עליהם. הוא זה שעומד לגשר בין הגאוניות של שרלוק לבין ההמון הסקרן. משהו במקום הזה שלו, שבין לבין, יוצר את את הייחודיות שבדמות שלו ואת האופי המיוחד שלו. קשה לשמור על זה בעיבוד למסך. כמעט בלתי אפשרי שלא לקחת ממנו את התפקיד של מעצב הסיפור והמוביל שלו. זה בטח קצת מוזר שאני קוראת דווקא לו המוביל של הסיפור, אבל אני חושבת שיש בזה מן האמת בסופו של דבר.

      צפיתי קצת בג'רמי ברט בתור שרלוק. הוא ללא ספק שרלוק מרשים מאד, אבל בעיניי הוא מבטא בעיקר את הצד האצילי והמרוחק של שרלוק. חסרים לי המרץ והשובבות שלו. אפילו כשהוא יושב עם רגליים מקופלות כמו באיור היפה של סידני פג'ט (שמבוסס כמובן על תיאור בספר) הוא נראה כל כך נוקשה ומנותק, בעוד שלי זה היה נראה תמיד ביטוי לצד ילדותי ומאד לא רשמי של שרלוק. אבל תתקני אותי אם אני טועה, אולי לא צפיתי מספיק בשביל להכריע עדיין.

      אם כבר הזכרתי את סידני פג'ט, לא דיברנו עדיין על מאיירים של שרלוק. יש לך מאייר מועדף?

      אני מקווה שהצלחת לחסום את כל הספאם ושקיבלת את התגובה הזאת. גם אני מאד נהנית מהדיונים האלה :-).

  9. רציתי גם לשתף אותך בהתרגשות שלי. לכבוד סוף הסמסטר וכל הקשיים שהיו כרוכים בו (יש לי מנגנוני פיצוי מפותחים מאד) הזמנתי לי צמיד תליונים של שרלוק!
    עוד לא קיבלתי אותו, אבל בינתיים אני פותחת את הקישור הזה מדי פעם רק כדי להסתכל עליו :-)
    מה את אומרת?

    דרך אגב, אני נהנית להוכיח פעם אחר פעם שאני לא רובוט ומחמיא לי שהמערכת סומכת עליי בעניין הזה :-)

  10. Ok I just wrote a really long response and it all disappeared into the voltex :(

  11. Alright then this is my third attempt at posting this comment, the first one was in Hebrew on my phone and then another one here. Let's see if I can get it published here in my own blog.

    The world verification seems to work like a charm, no more spam! alas it now seems that I may be having difficulty posting a comment, but hopefully it's just me being a bit blond. I absolutely love your bracelet and I am slightly jealous.

    I think you put it very accurately re Watson. It's like people think that they have to make Watson a complete idiot in order to make it clear that Watson is smart. I don't get it. Luckily Sherlock is doing Watson a justice and I have heard the Elementary's Watson is ok, but I guess if they're gonna make Watson a woman she better not be a babbling fool. Though i suspect it's not Watson that would be a problem for me in Elementary, but I haven't yet seen it so I can't say. On the other hand, the Robert Downey Jr films, which I think are horrible, made a Watson that is as smart at times even smarter than Sherlock and that, to me, defeats the point completely. The point of Watson, I think is to be an every man and every-man is a fool next to Sherlock, but that doesn't mean being stupid. Apparently to some people it does.

    When it comes to The Private Life's Watson I find that while he is foolish, naive, maybe a bit of a clown, he is not an idiot He knows the ballet, he knows the dancer, he reads and he understands Holmes in more ways than one. I find that he worries about Sherlock and cares for him and I liked that.

    About giving Sherlock the drugs, it is true that he does, but I don't think he "just" gives him the drugs, I think it pains him deeply, I think it is very hard for him to give him the drug, but in the end, he also understands the pain Sherlock must be in, reading about Gabriel and he sees Sherlock reaction to the letter and that he is no mood to argue about it, as they did in the beginning, so Watson knows that he has no choice but to give, but he's not happy about it. He's particularly not happy about the pain Sherlock is in. That's how I felt anyway.

    I haven't seen enough Jeremy Brett ones to say whether you're right, but the general feeling I got, from what I saw, was that you probably are. Though I did notice that he has a sense of humour and a"flair for the dramatic", but it is all very proper. I think with Jeremy Brett it is all about his acting and it is almost like watching Brett's acting showreel. So much work has been put to try and portray this complex character that other things were neglected. The show tries, too hard I think, to be loyal to the text that it is missing its essence along the way and many stories are just people sitting and talking in that room on Baker Street for a very long time. Things are read differently than they are watched and not all that works in a book works on screen.

    There is a Russian Sherlock Holmes series, of which I only watched the opening episode though I'd like to continue it at some point as I find it fascinating. This, I think, is the highest level of loyalty to the source that I have seen so far. It is not always an easy watch, at least the first episode, but I find this kind of rigid adaptation ambitious and curious.

    But perhaps the one I need to see most of all is the Basil Rathbone films, though the Watson there is a complete fool, I think that is where that trend started, it looks like a great watch.

  12. אני מצטערת שהתגובות שלך נמחקו... ותודה על הנכונות לכתוב שוב ושוב :-)

    ההגדרה שלך למהות של ווטסון פשוט נהדרת. לגבי הסמים אני מבינה את מה שכתבת, שזה בטח היה מורכב בשבילו. אני יותר אוהבת את התיאור שלך לסיטואציה הזאת מאשר את התמונה שהתקבלה אצלי מווטסון ששם (שלמרות המילים החמות שלך עדיין לא חביב עליי כל כך. אולי פשוט הורגלתי כבר לסטנדרט הגבוה לווטסוניוּת שהציב מרטין פרימן המוכשר). ולמרות זאת אני עדיין לא בטוחה שווטסון של הספרים היה עושה את זה גם כן.

    אני מסכימה איתך לגמרי לגבי זה שדווקא הנאמנות העקשנית של הסדרה עם ג'רמי ברט פוגמת באיכות שלה. כשצפיתי בחלקים ממנה חשבתי לעצמי שאם זה בדיוק כמו בסיפורים ואין לזה שום ערך מוסף, למה שאני אצפה בזה בעצם? האמת היא שהדמיון שלי עשה עבודה טובה יותר. האמת היא שהדמיון תמיד עושה עבודה טובה יותר, ולכן עיבוד למסך צריך להפתיע אותנו כדי להיות מוצלח, וזה בדיוק מה שהסדרה "שרלוק" עושה כל כך טוב. אבא שלי שאל אותי כבר כמה פעמים איך אני יכולה ליהנות מזה כש"מחקר בשני" הוא "מחקר בוורוד", כששרלוק מחורר את הקיר בסמיילי במקום באותיות וי אר וכו', אבל אני חושבת שזה בדיוק העניין. השינויים שהם יצרו בסדרה הם אלה שמאפשרים, לפחות לי, ליהנות ממנה כל כך. יש בה איזון מוצלח מאד בין נאמנות למקור לבין התחדשות ויוזמה. למיטב הבנתי בסרטים של גיא ריצ'י האיזון הזה לא קיים, ואז אני אוחזת בעמדה של אבא שלי כמובן.

    רק עכשיו קראתי את הביקורת שלך ל"שערוריה בבלגרביה". נהניתי מאד. קראתי גם מה שכתבת בבלוג של מישהו שכתב לך תגובה שם, ופתאום אני מבינה שמה שאני כתבתי בפסקה הקודמת על עיבוד למסך, מאד קרוב למה שאת חושבת (אבל אני משאירה את זה בכל זאת מתוך הערכה לזמן שלקח לי לנסח את זה :-)) אני חייבת לומר שלמרות שאני נהנית לפעמים לדמיין ששרלוק נשוי באושר (לא עם איירין בדרך כלל, ואני יודעת שאת לא רואה בחיי זוגיות דבר הכרחי לאושר שלו), קצת קשה לי עם זה שגם "החיים הפרטיים" וגם "שערוריה בבלגרביה" הרחיבו את היחסים של שרלוק עם איירין או גבריאל גם לתחום המיני. למען האמת, יש בזה משהו מאד מציק. את לא חושבת ככה? אם זה אמור להיות איזשהו שיעור בפמיניזם, אז מה כל השימוש הזה במיניות שלהן?

    חוץ מזה עניין אותי לשאול - מאיזו בחינה לא קל לצפות בסדרה הרוסית?

  13. Regarding the Russian series, well it is because it is so rigid there is a lot of scenes in which nothing happens, so for example, if you take A Study in Scarlett, in the book after Watson moves in to Baker Street there are at least four days, if not more, before he actually strikes a conversation with Holmes. In the book you have an insight to his state of mind while Sherlock is getting on with investigation and Watson experiences them only from afar. On the Russian these four days translate into screen time in which nothing happens. You only see Watson having breakfast, staring into space, sitting... etc. While in BBC's Sherlock, Watson's state of mind is explained in one fairly short scene with his psychiatrist and then him trying to write a blog and failing. This level of details and accuracy within the Russian adaptation is on the one hand magnificent, but on the other hand it is tasking to watch.

    I see what you mean about Watson and I share your view that indeed Martin Freeman is by far my all time favourite Watson, if only for that reason, he truly is the every-man.

    Yes, I know what you mean about Holmes' sexuality. To me it is because it is difficult for me to conceive a Sherlock Holmes in love, romantic or haven forbid horny! Because everything with Sherlock, even love, has to be, in my head, intellectual. I actually felt that in The Private Life it was more romantic than sexual, whereas in Sherlock it was more sexual indeed. In terms of the use of their sexuality... well... I guess it all has to do with people's fascination with Sherlock's sexuality so I guess people use the women's sexuality to explore his. I actually need to give it a bit more thought to consider this from a feminists point of view and from an intellectual and storytelling point of view.

  14. תודה על ההסבר לגבי הסדרה הרוסית. זה קצת מצחיק שככה הם בחרו לספר את הסיפור אבל גם מאד מעניין. אולי אני אבדוק אותה בהזדמנות.

    לגבי שרלוק, אני פשוט אוהבת להשתעשע ברעיון שווטסון עיצב את הדמות שאנו מכירים בספרים (במקביל לנאמנות שלי לשרלוק גיבור הילדות שלי ולא במקומה חלילה), ואז נפתח לי עולם שלם של אפשרויות לדמיין ולחשוב על "שרלוק האמיתי". זו אחת הסיבות שכל כך נהניתי מהשרלוק של "החיים הפרטיים". מיכאל הנדלזלץ אומר שכל העיסוק הזה בשרלוק הוא שיגעון בלתי מזיק. קראת את הספר שלו? הוא מאד מהנה. כשקראתי אותו בפעם הראשונה זאת היתה החשיפה הראשונה שלי מקרוב לעוד מישהו שכל כך נלהב לגבי שרלוק, אז אפשר לומר שזה היה רגע מיוחד :-).

    אני מבינה מה שאת אומרת לגבי ההבדל בין שרלוק ואיירין לבין שרלוק וגבריאל. זאת אבחנה מעניינת. כמו שהבנת, לי זה הפריע, ואני אשמח לשמוע מה את חושבת על זה כשתתגבש דעתך בנושא. ואני אסביר את עצמי טוב יותר - איירין של "שערוריה בבוהמיה" הערימה על שרלוק בעזרת החוכמה שלה וכישורי הדדוקציה שלה בלבד. גם האיירין השנייה פעלה בחוכמה רבה, אבל המקורית לא הצטרכה להתפשט או לפתות את שרלוק באיזשהו אופן. לתאר כוח נשי בצורה כזאת זה פשוט מבחיל בעיניי. בייחוד שזאת הסצנה היחידה שבה הציגו את שרלוק מבולבל ככה. ככה מבלבלים את שרלוק?חבל שלא ידענו קודם... בקיצור, את מבינה שזה קצת בוער בי... שרלוק מול איירין המקורית זה היה חשיבה מול חשיבה, ולכן התבוסה שלו הייתה חזקה כל כך. שלא תביני לא נכון, אני אוהבת את הסדרה הזאת מאד ואני מעריכה מאד את מופאט, גטיס והשלישי שאני לא זוכרת את שמו (שדווקא פרק שהוא כתב הוא האהוב עליי ביותר - "נפילת רייכנבאך", ובינתיים בדקתי וקוראים לו ת'ומפסון :-)), זאת פשוט הייתה נקודה קצת מאכזבת.

    1. Yes I agree with you. I love the show and I actually love their Irene, the actress and the character, I generally love the women of the show, Molly, Mrs Hudson, all of them. But I understand what you mean and it is disappointing. But then there is Watson's Mary. It is true that she didn't exactly defeat Sherlock, but in the end neither did Irene. Both basically neutralised him. I suppose the decision regarding her profession, the fact she does what she does is why the sex is such a weapon with her. In that respect it is interesting to see how someone like Holmes deals with someone who mainly communicates with sex. While I agree that from a feministic point of view it is a great let down, from a story-telling pov it is fascinating. As both a feminist and a writer it is hard for me to choose which is more important. It probably could have been done somewhat better. Perhaps give them a non-sexual scene, but I am not sure how. I can see from the collection of his works that for Moffat storytelling is somewhat sacred and he will choose it over "political correctness" and it can be quite annoying, but at the same time I understand his unique dedication to the storytelling and it produced wonderful things.

      My favourite episode of the whole series has been the one all three of them wrote together,The Sign of Three, the wedding episode. To me, this was a television masterpiece. Steve Thompson is an odd one. In Sherlock he wrote a fantastic episode like The Reichenbach Fall, but he also wrote the weakest episode of the series in my view, the second episode of the first series, the one with the bank and the Chinese mafia thing. His Doctor Who episodes were amongst the worst ones. So really, he needs to do another Reichenbach story to convince me that he is talented.

      I like what you say about Watson shaping Sherlock. I agree it does open up wonderful possibilities and such is the genius of Doyle. I have not read the book you mentioned. What is it called? I shall look it up.

    2. נהניתי מאד לקרוא את התגובה שלך.
      בינתיים באמת בדקתי את הסדרה הרוסית ואני חייבת לומר שזה די קשה לשמוע את שרלוק מדבר ברוסית בייחוד עם כל התפאורה הוויקטוריאנית הזאת, אז די נתקעתי בנקודה הזאת...

      גם אני מאד אוהבת את הדמויות הנשיות בסדרה. לא חשבתי על זה שהם באמת הצליחו ליצור דמויות נשיות מגוונות ומקסימות כל כך. זה לא עד כדי כך נפוץ, אז באמת לא כדאי לפספס את זה...

      אני לא מכירה את מופאט כמוך, אבל הספקתי לשים לב שהוא באמת יודע לספר סיפורים בצורה מופלאה. הוא נראה לי גם אדם טוב, שזה משהו שחשוב לי מאד כשהיצירה שלו מדברת אליי כל כך והיא בת בית בלב שלי. אני אוהבת את זה שאת יודעת על היוצרים האלה כל כך הרבה.
      אני חושבת שהמתח בין ערכים מסוימים לצורך להבעה עצמית מלאה ולנאמנות ליצירה הוא מקום מעניין מאד בנפש של האמן. שמחתי לקרוא שאין בך פחד לדבר על זה שלא בטוח שהאמנות היא מעל לכל. עצם הנכונות שלך לשקול אחד מול השני (למשל, לבטים בין פמיניזם לכתיבה) היא אמיצה בעיניי, לא משנה מהי ההכרעה שלך בסופו של דבר. האומץ הזה חסר לי אצל הרבה אמנים ויוצרים, הנכונות לשקול את זה ולדבר על זה.
      אני אדם עם הרבה מחסומים ביצירה, אבל אני עוסקת באמנות מגיל צעיר וזה משהו שחשוב לי מאד. גם אני חווה לבטים מהסוג שהזכרנו - עקרונות מול הצורך להבעה עצמית באופן מלא. אולי גלשתי קצת מעבר לנושא של שרלוק, אבל זה נושא שמעסיק אותי כבר הרבה שנים, והנה יש לי הזדמנות לדון בזה עם יוצרת. גבולות הם אחד הדברים המעניינים ביותר בעולם. יש לי יחס הרבה יותר חיובי ומכבד כלפיהם מאשר להרבה אמנים אחרים שאני מכירה.

      לגבי ת'ומפסון - אחותי ואני חשבנו את אותו הדבר בדיוק כבר כשסיימנו את העונה השנייה - איך אותו אדם יכול לכתוב גם את "נפילת רייכנבאך" וגם את הפרק הגרוע ביותר בסדרה?.. נשגב מבינתי. אני אוהבת הכל לגבי "נפילת רייכנבאך" - את כל מה שעובר על שרלוק, את כל מה שהוא מבין לגבי עצמו, את הנאמנות והכאב של ווטסון, את הטירוף של מוריארטי, את המפגש בין שרלוק למוריארטי, את כל ההתייחסויות למקור, את הצילום, את המוזיקה, את העומק של היריבות בין השניים - בקיצור, זו יצירת מופת בעיניי. למה "חותם השלושה" (זה לא מיתרגם טוב לעברית בכלל...) הוא הפרק האהוב עלייך ביותר?

      הספר של מיכאל הנדלזלץ שהזכרתי הוא "שרלוק הולמס - תעלומת הבלש בן האלמוות", וכמו שכתבתי לך, נהניתי ממנו מאד ולו רק בגלל התגלית שאני לא לבד ;-). אני לא יודעת עד כמה הוא יחדש לך, אבל אני חושבת שהוא בהחלט שווה קריאה.

      ועוד נקודה אחרונה בתגובה הארוכה הזאת - לגבי ווטסון שמעצב את שרלוק - במיוחד אחרי "החיים הפרטיים של שרלוק הולמס" שמתי לב כמה האוסף של הפרטים שווטסון מוסר יכול באמת להישמע כגוזמה או כקישוט ספרותי: הגובה של שרלוק, המבנה הצנום, הווירטואוזיות שלו בנגינה, חומרת הסבר, האמנותיות... לא נראה לי שדויל התכוון לזה אבל מה זה משנה ;-).

    3. הי :-), זה לא שאני חסרת סבלנות או מתעקשת לקבל תגובה... פשוט הרגלת אותי לתגובות מהירות, ואני מקווה שאת מרגישה טוב ושהכול בסדר...

  15. I am so sorry for the late reply. Silly life stuff got in the way, but I got rid of them, so it won't happen again :)

    I know what you mean, Russian speaking Sherlock Holmes is somewhat jarring. As I said I haven't really watched more than the first episode. I may give it a go at some point because I am quite curious.

    I first come to know Moffat from Doctor Who, I am a big Doctor Who fan. He wrote a few episodes back when Russell T Davis was the creator and they were absolutely phenomenal, I was blown away. When he became the showrunner, I admit I was disappointed to begin with, I thought that maybe he was better writing for other people's shows than creating his own. But then came the first Christmas special and the next series of Who and I was blown away. Plus he created River Song, who is one of my favourite Doctor's companion. All that was before Sherlock, which was what sealed the deal for me with Moffat and made him one of my all time favourite writers for TV. Whenever I "discover" something or someone I admire and love I must try and find out everything they have done. It was like that with Monty Python, The Young Ones, Steven Fry and Hugh Laurie and when I was in Israel, Rami Hoyberger, Platfus, Hahamishia etc. With the Moff, I discovered Press Gang, which my friend tells me we watched in Israel, but I didn't remember it. Press Gang is Moff's first series and it is one of the best teenage/children television I have ever seen. It's just superb. I recommend. Coupling is not my cuppa tea, I know it is very much based on Moff's life and meeting his amazing wife, Sue Virtue, who is an incredible woman and her mum is one as well, but I digress. Moffat also created Jekyll, but I haven't seen it yet. When at his best, I find Moffat to be meticulous and just a brilliant writer. he so nit-pickety but in the best possible way. It took Steven Spielberg, another kind of genius, to put Steven Moffat, the perfectionist writer, and Edgar Wright, the wonderfully childish and wild writer, together with newcomer Joe Cornish to fill in, to create the wonderful TinTin. But I digress.

    Mark Gatiss, I discovered cause of his love of horror. He made a few documentaries about the history of horror and Horror Europa over here, then there was Doctor Who, his writing for it wasn't always the best, but usually interesting, and then there is his obsession with Sherlock Holmes and Doctor Who, and I relate and it's infectious. Only later did I see his first breakthrough, The League of Gentlemen, which is glorious. He co-created and acted and has made a surprisingly excellent woman. I have also seen him on stage, playing king Charles II in a play English revolution and doing Shakespeare, in Coriolanous, my friends are a little bit in love with Tom Hiddleston, who starred in it, but to me it was all about Gattis, who was heartbreakingly wonderful in it. I didn't realise he can do Shakespeare so well. I recommend League of Gentlemen heartedly btw.

  16. Gosh, this is long, I suppose I may be over compensating for the delay in my reply. I seem to have exceeded my character limit, I didn’t even realise there was one, and shall have to split my comment into two…

    This issue of conflict between loyalty to character and story and principals is something that I have brought up in my writing group and has become an interesting and lively discussion. We were focusing on James Bond, which I am a great fan of, but he is a complete and utter asshole, even more so in the books than he is in the films. Then again he is a professional killer, I somehow don't think that makes you a nice person or that you would do that were you a nice person. There's no doubt he is a damaged man. Also, I'm pretty sure Ian Fleming was not all together right in the head, he's definitely weird to put it mildly. And yet, the writing is incredible and the stories are superb, nothing like the films really, though I do love the films too, but for different reasons. I'm now about to finish reading The Spy Who Loved Me, which was a great film, but has nothing to do with the book. The book is written in a first person female and Bond is not in it until the last part and only as a "save the day" type of character, which has little to do with the whole story that was told up to that point. Quantum of Solace, which is in fact a short story, is a sad, romantic love story that a person tells James Bond in a dinner party Bond attends on his way between missions. Sorry once again I digress, my point is, Bond is a terrible terrible terrible person and I don't think that Ian Fleming was a nice person either, but James Bond is, in my view, like Sherlock Holmes, one of the best creations to come out of the UK. So I guess what I am saying is, I think I would always choose loyalty to the character and the story over my values. Famously, Doyle hated Holmes in the end, he also kinda went a bit crazy and started believing in fairies etc. part of his genius, which I don't think he understood, was that he had the discipline never to force his own view on the character he created and he continued being loyal to Sherlock Holmes to the end. This kind of discipline, as I wrote I think in this article, something I aspire to as a writer.

    Finally about The Sign of Three. As you know there are two Sherlock Holmes stories in which Sherlock is the narrator. It is astonishing to me how these two stories, which btw are referred to in The Sign of Three, are written so differently than the ones in which Watson is the narrator. It is like someone else wrote it. I think the Sign of Three demonstrates it. It is a story Sherlock Holmes tells in the form of a best man's speech and it is so different than everything in the series so far. It is also a story about Watson from Sherlock's point of view and it is so different, the pace is different the storytelling is different and the atmosphere is different and I love it. There is so much to say about this episode, I wrote a post about the whole series, detailing each episode:

    1. אלה באמת שתי תגובות מאד ארוכות. סיפרתי לך שאני אוהבת פיצויים והפיצוי הזה פשוט מושלם :-). אני אשתדל להתייחס לכמה שיותר דברים שכתבת. אני שמחה שהדברים הסתדרו בשבילך. כמובן שאת לא חייבת לענות במהירות, פשוט דאגתי קצת כי זה היה לא אופייני לך.

      אני מכירה כל כך מעט מהדברים שכתבת עליהם, אולי אני אנסה לבדוק חלק מהם, בייחוד את אלה שהמלצת עליהם בנפרד. אני לא אדם שמנסה הרבה דברים חדשים ובטח שלא בספונטניות :-). לאחרונה התחלתי לצפות בסרט דוקומנטרי שסטיבן פריי יצר על החיים שלו עם הפרעה דו קוטבית. עוד לא סיימתי אותו אבל זה מעניין.
      אני נהנית מאד ממה שאת כותבת גם כשאת סוטה מהנושא של שרלוק אז אין צורך לחשוש. אני נהנית לשמוע אנשים שנלהבים לגבי דברים באופן כללי, ובוודאי לשמוע ממך על עוד דברים שאת אוהבת ומעניינים אותך. יש לי כל כך הרבה עבודה עכשיו עם כל ההמלצות שלך :-). את אוהבת ומבינה כל כך הרבה גם בקולנוע באותו אופן שבו את מכירה ואוהבת טלוויזיה?

      ועכשיו לחלק שמרתק אותי מאד - הלבטים שדיברנו עליהם. אני מודה לך על התשובה הארוכה והמפורטת.

      לגבי ג'יימס בונד - אולי זה ישמע לך מוזר אבל לא זכור לי שראיתי אפילו סרט ג'יימס בונד אחד, אז היה מעניין במיוחד לקרוא את הרשמים שלך לגבי מה שקשור לדמות שלו בלי שאני יודעת מעבר לשימוש הרגיל בשם שלו בהקשרים שונים.
      לגבי המקצוע שלו - בעיניי זה תלוי במי הוא מתנקש ועבור מי הוא עובד... אבל אני מבינה שאת מתכוונת שיש לו גם אופי בעייתי או משהו כזה.
      לגבי הסופר - את חושבת שזה אפשרי להפריד בין יוצר לבין היצירה שלו? אם כן - איך? ואם לא - איך את מתמודדת עם יצירות של אנשים בעייתיים? זה משפיע על הבחירה שלך בחשיפה לאמנות שלהם?

      אני לגמרי מבינה מה שאת אומרת על זה שיצירה יכולה להיות מעולה גם כשהיא נוגדת את העקרונות שלך, היא טובה מבחינה אמנותית, אבל את חושבת לפעמים על השפעה כללית של יצירה? - על טוב במובן המקורי? מה זה אומר, למשל, להעלות בקהל שלך רגשות חיוביים ואפילו אוהבים כלפי דמויות של אנשי מאפיה, לאפשר לאנשים לאהוב את הג'וקר של כריסטופר נולאן (יוצר א-ד-י-ר בעיניי) או אפילו לחכות לזמן המסך של מוריארטי בסדרה "שרלוק"? למען האמת, אני לא יכולה שלא לחשוב על זה. אני מבינה שאת משתתפת או מארגנת קבוצת כתיבה. יצא לכם לדבר על זה פעם?

      דויל הוא באמת דוגמא מדהימה לנאמנות גדולה לדמות. גם אני חשבתי על זה. היכולת הזאת באמת מעוררת הערצה. בעיניי זה לא נראה בעייתי כל כך להציג דמות שפועלת על פי הגיון צרוף, אבל אני מניחה שבשבילו - אדם שהאמין בספיריטואליזם בכל מאודו וביכולת של האמונה הזאת לשפר את החיים - זו הייתה יכולה להיות התמודדות קשה בהחלט.

      באופן אישי אני לא שוקלת אם להציג דמויות בעייתיות באמנות כי ברור לי שזה נצרך, אפשרי ומתאים. ההתלבטות שלי היא לגבי הרוח של היצירה, הטעם שהיא תשאיר, המחשבות והרגשות שהיא תזין, התפישות שהיא תציע לקהל שלה, רוחות שהיא תשיב בעולם. אני מקווה שאת לא חושבת שנסחפתי, זה דווקא כי אני מאמינה כל כך גדולה בכוחה של האמנות.

      "חותם השלושה" הוא באמת פרק גאוני ולקרוא מה שכתבת כאן ובפוסט שקישרת אותי אליו העמיק בי את ההבנה הזאת. אני לא חושבת שהוא יחליף את "נפילת רייכנבאך" בסדר העדיפויות שלי אבל אני מעריכה אותו הרבה יותר עכשיו. תודה :-). אחד הדברים שמפריעים לי בשרלוק של קמברבאץ' (כיף לומר את השם הזה ופחות כיף לכתוב אותו ;-)) זה הנטייה הקלה שלו לאוטיזם. בפרק הזה הוא מציג אותה הרבה מצד אחד אבל גם מאפשר הצצה אל שרלוק החברותי והרגיש יותר מצד שני. זה מעניין מאד. אחד הרגעים שהכי ריגשו אותי בפרק הזה זאת הדרך שבה שרלוק מחליף את מייקרופט בג'ון כשהוא מבין שהוא רוצה גם להציל חיים ולא רק לפתור את התעלומה. זה פשוט מקסים. קראתי גם את הפוסט שלך לגבי ההתייחסויות לספרים שנמצאות בפרק הזה, ותרשי לי לומר לך שהבקיאות שלך מדהימה ומרשימה מאד :-).

      שיהיה לך שבוע נהדר :-)

  17. I love films with as much passion as I love television and Christopher Nolan, btw, is my favourite filmmaker nowadays, he is in my view a modern-day Hitchcock. I try to know everything about films and television, but it is, as I've come to realise, impossible.

    Hitchcock is a great example. He is and always has been my favourite most influential filmmaker, my personal guru. However, I think he was a difficult man and if to believe Tippy Hedren, who is an amazing personality and I tend to believe her, he was also quite a terrible man. But that said, Tippi said that even with knowing everything she knows today, even with the fact that he basically destroyed her career, if she could go back she would do it all over again, because she says it was a rare opportunity to work with a genius.
    The other problem is that what people seem to "forget" is that Hitchcock, while he became the poster boy for Hollywood's sexism, was one of many. I am not trying to defend his behaviour, what I am saying is that sadly this was the way.

    I suppose that at he end of the day I will separate art from its creator, because the nature of it is such that I cannot really know. I can only know what kind of person Hitchcock was from what I read that people say he was, but when I look at his TV appearances, read the interview with Truffault and see "making of" with him, he comes across as funny, friendly and intelligent, so what do I believe?

    By the same token, I keep reading all kinds of angry feminists quoting Moffat in all kinds of circumstances, and it always seems to me like it's a sentence taken out of context that would make an outrageous headline. I met Moffat once and he was very friendly, I kinda made a fool of myself, but he was lovely, I have seen recorded interviews with him, I read his twitter when he had one, I still read his wife's twitter when she writes in it, which is not a lot, and nothing has ever made me think that he is the unpleasant man some people say he is. People say he is homophobic, and yet he writes closely and basically best friend with an openly gay man, Gatiss. People say he is a sexist, yet his wife is one of the most powerful people on TV, not to mention her mother, who I had the pleasure of listening to, she was the first female producer to open an independent company and she was often reprimanded by Doctor Who fans, men mostly and Moffat included, for doing her job, which lead to some decisions that made Who fans unhappy. Again, I am not defending Moffat, it is possible that he is the horrible man that some people think he is, all I am saying is, I don't really know him. All I know is his public image and his work and so far from what I have seen I loved it. I think I'd continue to love his work even if I discovered he was a horrible man, just probably wouldn't want to meet him.

  18. On the other hand, there is a personality here, Jeremy Clarkson, I don't know if you heard or seen him, he is some kind of presenter/TV personality, mostly known for Top Gear, a cars related TV show, and there is Games of Thrones, two TV phenomenon that in my view took television back to the dark ages. Jeremy Clarkson is a vile chauvinist racist asshole, without sense of humour and a macho and not of the good kind. Every now and again he comes out with a disgusting comment that shocks everyone and he is condemned for about five minutes, until it is all forgotten and/or dismissed as silly joke or something. It saddens me that I am one of those people that think that even people like him should be allowed to say what they think, but it is even sadder that so many people, including intelligent feminists people think he's hilarious and wonderful. I don't get it.

    It is the same with Game of Thrones, so many intelligent people love this show and absolutely brilliant actors are involved with this show that glorifies rape and violence against women and uses female nudity as a selling point. I watched five episodes and turned my back on this show. It is very rare for me not to stick with a series till the end of the first season at least, because I strongly believe in giving a series a full season before deciding to stay or leave it, but I just couldn't with GoT. Yet, as I said, I absolutely love the actors.

    So I guess I do separate a creation from its creator, because I think that at the end of the day there is only so much I can truly know about such public figures, so I try to not let it cloud my judgement. It's not always easy, but I try.

  19. שוב תודה על תגובות מושקעות ומעניינות כל כך :-)

    אני חייבת לומר שהעמדה של טיפי הדרן בעייתית מאד בעיניי. קשה לי להכיל האדרה כזאת של גאונות שלא מופיעה עם שום ערך מוסף. אני לא מכירה את הדרן כמעט בכלל, אבל ההתבטאות הזאת ממש לא לעניין בעיניי. זה כנראה המקום שבו אמנים ויוצרים מאבדים חלק מהבריאות הנפשית שלהם. להיות מוכנה להשפלה ולהתעללות בשביל הגאונות של היוצר הזה מזכיר לי את תסמונת האישה המוכה... אולי אני נשמעת קיצונית אבל זה באמת לא מוצא חן בעיניי.

    אני מאמינה לך שהיצ'קוק הוא גאון אמנותי אבל אני לא חושבת שאני אוכל אי פעם לקבל את ההתנהגות שלו, ולכן אני לא אוכל להתמסר ליצירות שלו. אני מבינה גם את העמדה שלך, ואולי את פחות רגישה להשפעות כאלה ממני. אני מכירה את החולשות שלי ואת הקלות שבה יצירה משפיעה עליי, ולכן כנראה נגזר עליי להיות הרבה יותר זהירה. אני זוכרת ששמעתי מאנתוני לפליה - שחקן שחביב עליי ביותר - שתפקידים שהוא משחק משפיעים עליו מאד ולכן הוא אוהב לשחק בקומדיות. שמעתי ממנו דברים חכמים, כנים ואמיצים מאד על תעשיית הטלוויזיה והקולנוע, ואני רואה באמירה הזאת שלו אחד מהדברים האלה גם כן. אני חושבת שיחסי הגומלין בין האדם לבין היצירה שלו הם מעניינים מאד. יחסים בריאים בין שני אלה כפי שאני רואה אותם, הם כשלפעמים אדם מקריב מעצמו הרבה בשביל היצירה שלו ולפעמים הוא דורש ממנה לבוא לקראתו ולהחזיר לו באותה מטבע. אני מניחה שאני בעמדת מיעוט היום, אבל אולי יום אחד יותר ויותר יוצרים יאמצו את השיטה הזאת ואנחנו נגלה עולם אמנותי שאנחנו עדיין לא מכירים גם בצד של ההתמסרות.

    לגבי מופאט, לא ידעתי שמתהלכות כאלה שמועות לגביו. זה לא נשמע כל כך הגיוני. הוא באמת נראה לי אדם טוב ונעים. במקרה כזה הבחירה תהיה באמת שונה בשבילי - מדובר בשמועות שלא ברור אם הן נכונות, וביצירות שלו שאני מכירה לא הבחנתי בשום רמז לאופי בעייתי. לעומת זאת במאי כמו לוק בסון הוא מישהו שלא מתחשק לי להתקרב לא אליו ולא ליצירות שלו. זה לא ששמעתי עליו דברים נוראיים במיוחד, אבל משהו בסרטים שלו גורם לי לתחושה של חוסר נוחות. אולי זה התחיל כשצפיתי בגרסת הבמאי של "לאון" כבר לפני שנים...

    אני חושבת שראיתי את ג'רמי קלרקסון רק פעם או פעמיים, אז אני לא באמת מכירה אותו. מה שאת מתארת נשמע לי כהערצה עיוורת שמכסה על כל הפשעים. תמצית גועל נפש של תרבות מערבית שהתדרדרה הרבה יותר מדי נמוך. ולגבי "משחקי הכס" - גם אני מזועזעת. אני לא יודעת כרגע מה היחס שלי לגבי השחקנים שמשחקים בה, אבל ברור לי שיש לי בעיה רצינית עם היוצרים של הסדרה הזאת. מעניין שזה שונה בינינו.

    לסיכום, אני לא מצליחה להפריד בין יוצר ליצירה, כי איך שאני רואה את זה, יוצר כותב את נפשו אל תוך יצירתו פנימה. נכון שלא תמיד אני אבחין בחוליי הנפש שלו ביצירה ולא תמיד אני אדע מה נכון ומה לא לגבי מה שאומרים עליו, אבל כשאני כן מבחינה בבעייתיות גם בלי שמועות מסביב, וכשאני שומעת דברים שניכרת בהם אמת גם בלי שאני אבחין בהם ביצירה עצמה - אני מעדיפה להיות זהירה מדי מאשר להצטער.

    נזכרתי בראיון מעניין שראיתי לא מזמן. סטרומבולופולוס (עשיתי את זה!) ראיין את מייקל פסבנדר - שחקן במלוא מובנה של תפישה אמנותית של משחק. אגב, מהמעט שצפיתי בראיונות של סטרומבו אני חושבת שהוא אחד המראיינים החביבים עליי בכל הזמנים. פסבנדר הזכיר שם תפישה פסיכולוגית מאחד מסרטיו שאומרת שיש לתת פורקן לכל יצר ולחיות את החיים באופן נטול רסן. לשאלתו של סטרומבו הוא ענה שהוא לא מסכים עם התפישה הזאת כי התנהגות כזאת תמיד תשאיר סביבך אנשים פגועים. סטרומבו שאל אותו באומץ רב אם זו לא הדרך שבה חיים סלבריטאים... אני באמת חושבת שאנחנו בעצמנו מאפשרים ליוצרים להתנהג בצורות קיצוניות כי אנחנו מוכנים לקבל כל התנהגות מצידם בשם הגאוניות של היצירה שלהם. פסבנדר אגב, נטה להסכים עם סטרומבו.

  20. Interesting you should say this, cause I cannot stand Fasbender. I find his screen presence very unpleasant. I wasn't surprised when a friend told he is being charged with violence against an ex girlfriend. Again I don't know if there is at all true, but it won't surprise me if it is.

    As I said, I don't justify Hitch's or anyone's behaviour and it is particularly sad to think that this kind of behaviour was the norm in Hollywood at some point. I am not at all sure that Hollywood is free from abuse these days.

    I do, however, seem to separate artist from the art simply because I don't presume to know these people for real. All I know is their public image and as someone who was once, a life time ago, interviewed for 7 Yamim, if you remember, and my words were twisted and used against me, which caused my family a lot of pain, I tend not to believe or trust what the "media" is presenting 90% of the time.

    I too cannot stand Luke Basson. but it is because I find his films pompous and boring, that is when they are not remakes of better films (Leon is a remake of a French film called The Samorai with Allan Delon. This film also had a much superior remake than Leon, from Jon Woo, called The Killer, both films are billion times better than Leon imo).

    I have a little more to say, but I'll get back to you in a little bit.

  21. Sorry, for broken up replies, it's just that I am in between things.

    I wanted to say that I have strong feelings against abuse and violence of any kind and especially against women. However, I am also quite careful when pointing the accusing finger at anyone famous.

    There is a difference between onscreen abuse and violence like GoT and Clarckson who is publicly aggressive, to judging someone just by their public image. Woody Allen is one of my favourite filmmaker and he's been accused of sexually abusing his daughter. However, the accusations have been dropped time and again as the evidences are very weak if any. If it was discovered that he has indeed been abusing his daughter, I would be disappointed and hurt and probably wouldn't pay to see his films any more, but it wouldn't change my opinion of his films. The same goes for Polanski, in which case the story keeps changing. It is unclear to me whether he is accused of rape, or having sex with a minor in some countries and not in others. I am disappointed with him, I will try and avoid paying for his films, but I still think Chinatown, Rosemary's Baby and others are masterpieces.

    I agree with you that Tippi's statement is problematic, but I have found her to be an amazing woman. It should be said that none other than Tippi have complained and as I said the way he comes across in interviews and stuff, is very amiable and pleasant. That said I don't think Tippi is lying, I would always try and believe the abused, simply because I know so many haven't. I am saddened and disappointed to think that Hitch was an abuser, but it doesn't change my mind about his films. Notorious is one of my all time favourite films mainly because the brilliant female character, one of my favourites of all time. I have adapted Notorious for the name of my blog and myself because of that film. So it might be that Hitchcock was a disturbed individual and that is sad, but on screen he created some of the most magnificent women in film history.

  22. אין צורך להתנצל על החלוקה של התגובות. לכבוד הוא לי שאת מקדישה לי זמן גם כשאת באמצע לעשות משהו אחר :-).

    רק כדי להוריד את נושא הפסבנדר מעל סדר היום, אני חושבת שהוא פשוט שחקן מדהים, אחד הטובים והאמנותיים ביותר שאני מכירה, ואני בטוחה שאני לא היחידה שחושבת ככה. אולי ההתרשמות שלך קשורה לתפקידים האינטנסיביים שהוא בוחר לעצמו, ואולי סתם משהו בו לא מוצא חן בעינייך. גם לי קורים דברים כאלה עם שחקנים. לגבי מה ששמעת עליו, לא ידעתי על זה ואין לי מושג אם זה נכון, אבל גם אני לא מופתעת - הוא מסתורי מאד וזה נראה כאילו הכול יכול להיות נכון לגביו.

    לגבי יוצרים מפוקפקים, אני לא מתכוונת רק לכאלה שמסתובבות עליהם שמועות. אני מתכוונת גם לכאלה שאני מרגישה שמשהו לא בסדר לגבי היצירות שלהם, כי משהו כנראה לא בסדר אצלם. ברור שאלה עדיין יכולות להיות יצירות מעולות מבחינה אמנותית, אפילו בן אדם נוראי יכול ליצור דברים מדהימים, אבל אני חושבת שמשהו מהבעייתיות שלו נכנס ליצירה ומשפיע על הצופה, אפילו ובמיוחד אם זו יצירה נהדרת. כריסטופר נולן הוא דוגמא ליוצר שהיצירות שלו תמיד נותנות לי תחושה של איזושהי נקיות, דיוק, יושר לב, עדינות ואפילו תקווה. אז אפילו שלא שמעתי עליו כל כך הרבה חוץ מחיקוי מצחיק של גארי אולדמן שראיתי, אני חושבת שהוא אדם טוב ושזה מתבטא ביצירות שלו ומשפיע גם עליי כשאני צופה בהן.

    זה לא שהדעה שלי לגמרי מגובשת בנושא הזה, אבל נהניתי מאד לשמוע את שלך.
    תמיד ידעתי ששרלוק מסוגל לקחת אותי למקומות נפלאים...

  23. Ahhh.. you see I don't find him either intense nor mysterious, simply full of himself. I think he's an ok actor who has done a few Steve McQueen films to get some "quality" cred, but while I liked the Hunger, I even liked him in it, but Shame was, in my view, a terrible terrible film! I went to see it full of expectations and hope as Abi Morgan, who I find is an interesting writer, was involved, and I even went to a talk with her after that film. To me that level of pretentiousness belongs in students' films and even then it's rather tedious. But hey, sorry I don't mean to disrespect. I appreciate that you like him, I know many who do, I guess he's got something other than that huge shlong of his :)

    I like what you said about Nolan. I too like his cleanliness. Funnily enough, I find it similar to Hitchcock's I generally think Nolan is the Hitchcock of our time, right down to the fact that he wears a suit to set, like Hitch did. Nolan is a perfectionist and a purist when it comes to films and that is something that is rare to see these days and I love it! Interstellar is the film I am most looking forward to this year.

  24. לא ראיתי את הסרט "בושה" אבל הבנתי שהוא זכה להמון תשומת לב ונחשב ליצירת מופת, אז מגניב לראות שכל הסמלים של הפסטיבלים האלה שרואים בטריילר לא בהכרח אומרים הרבה. למען האמת נכבשתי בקסמי המשחק של "פסבנדר בעיקר מהתפקיד שלו כמגניטו ב"אקסמן: ההתחלה.
    וכמובן שגם אני מחכה לסרט החדש של נולן, אפילו שלא הבנתי על מה הוא :-).
    אגב, משום מה בזמן האחרון אני מקבלת את התגובות שלך למייל כרגיל, אבל לפעמים אני לא רואה אותן כאן לפני שאני כותבת לך תגובה בעצמי. לכן אין לי אפשרות להשתמש ב"ריפליי" כרגע. אני לא יודעת אם הבעיה היא אצלי או בבלוג (אני מוכנה לקחת אחריות במקרה הצורך ;-))

    1. Oh I don't know. I wrote the previous ones as independent comments, maybe that's why. I'm writing this as a reply, perhaps that would be help.

      Here is a video from one of the talks I have been in with the truly amazing Tippi Hedren, so you can hear it in her own words. Sadly, the film that followed this conversation, The Girl, was one of the worst films in world ever. (don't worry it's not in this video). I also feel the interviewer here has a very specific interest and so he manipulates the question and the conversation in a certain direction. The other conversation I had the enormous pleasure to be in, was more intelligent, sadly it wasn't recorded. (BTW, her daughter is Melanie Griffith, her son in law, as she proudly says, is Antonio Banderas)

    2. In the interest of balance, here is the recordings of Truffaut with Hitchcock, with a translator.

    3. הפעם ראיתי את התגובה שלך בבלוג גם לפני שפירסמתי את שלי.
      לגבי הדרן, אין ספק שזה סיפור מורכב מאד...
      שבוע טוב!